יום שישי, 27 בדצמבר 2013

דניאל סטיל – ד"ר רותי קלמן


דניאל (פרננדה) סטיל נולדה בניו-יורק בשנת 1947, וב-66 שנותיה הספיקה לעשות ה-מון.
היא התחילה לכתוב כילדה, אבל פירסמה את הרומן הראשון שלה רק ב-1975. לפחות 100 רומנים שלה כבר תורגמו לעברית, וכתיבתה היא בז'אנר הנקרא "הרומן הרומנטי". יותר מ- 800 מליון עותקים מספריה  נמכרו עד היום בכל רחבי העולם וספרים רבים שלה עובדו לטלוויזיה. מלבד ספריה הרומנטיים כותבת סטיל גם ספרי ילדים וספרי שירה והיא אף ייסדה קרן לטיפול בנפגעי נפש.

חייה של דניאל סטיל הם כשלעצמם סאגה בסגנון רומנטי וטרגי. היא הספיקה להחליף 5 בני זוג, ללדת 7 ילדים ולאבד בן אחד. היה זה בנה ניק טריינה, שהחל קריירה של זמר כבר בגיל 13 כשהצטרף ללהקת Link 80, שם היה זמר וכותב שירים. כשעזב להקה זו ייסד אחרת בשם Knowledge. חייו הסוערים וחסרי המנוח מצאו את דרכם לסמים, והוא סיים את חייו בגיל 19 ממנת יתר של סמים.

הסיווג "רומן רומנטי" ניתן לכל ספר שבבסיסו אהבה בין בני זוג, שהיא הציר המרכזי של העלילה, ואילו הציר המשני של העלילה יכול להיות היסטורי, בדיוני, מתח, פנטזיה, עתידני, ובעל מרכיבים על-טבעיים. כל עוד מהווים כל אלה רקע לאהבת בני הזוג. סופו  של כל ספר בז'אנר הרומן הרומנטי  צריך להסתיים בטוב, או לפחות באופטימיות. אם הספר מסתיים בפרידה או מוות, הוא לא ייכלל בז'אנר הספרים הזה.
ברבים מספריה של דניאל סטיל ניתן למצוא כתיבה היסטורית, כשהיא שוזרת את דמויותיה הפיקטיביות בתוך אירועים היסטוריים. אבל מלבד האהבות הגדולות, שחווים גיבורותיה וגיבוריה, מבינות הדמויות שלה עד מהרה, ש"החיים הם לא פיקניק". טרגדיות ניחתות עליהם מכל עבר, אבל הן חזקות, לא נשברות, קמות מבין ההריסות, ומסמלות בהתאוששותן את הטבע האנושי הסתגלן, שאמנם לא שוכח את העבר, אבל לומד לחיות בכל פעם מחדש, ובעוצמה גדולה אף יותר.

ב"אחיות" אנו פוגשים ארבע אחיות, שלכל אחת עולם משלה – קנדי, נחשבת לתגלית האחרונה בעולם הדוגמות והאופנה, אנני היא אמנית אמריקאית בפירנצה, תמי מפיקה בהוליווד וסברינה היא עורכת דין מצליחה ושאפתנית בניו-יורק. בכל שנה, הן נפגשות בכנס המשפחתי השנתי שלהן, אך באחת מאותן הפגישות קורה להן אסון משפחתי והן מנסות להתמודד, כל אחת בדרכה, כשהן מתעמתות עם חייהן בעבר ובהווה.
ב"שקיעה בסט. טרופז" אנו פוגשים שלושה זוגות חברים המבלים את השנה החדשה בארוחת ערב בביתם של דיאנה ואריק במנהטן. בארוחה זו מחליטים שלושת הזוגות לשכור וילה בדרום צרפת למשך חודש שלם בירחי הקיץ. אבל כעבור שבועיים מאותה הארוחה, נפטרת אחת מבנות הזוג, והם צריכים לתמוך בחברם שנשאר אלמן. למרות האירוע הם מחליטים לנסוע בכל זאת לחופשה שתיכננו, אם כי החופשה בצרפת כבר נראית אחרת לגמרי, ומקבלת תפניות שונות ומגוונות.

ב"ברק" מעמידה דניאל סטיל את גיבוריה בפני קשיים בלתי צפויים, ובודקת את סבילותם ואת יכולתם לעמוד באומץ בפני ה"ברק". האם יצליח סם להתאושש מהמכות הניחתות, לעזור לאשתו במחלתה, ולקום מבין הריסות עסקיו המתמוטטים?, האם קשרי אהבה ונישואים יעמדו בפני הברק? זאת כמובן תגלו כשתקראו את הספר.
ב"כבוד" ניתן לראות את נקודת הראות של יפנית במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר התגוררה בארצות הברית בתקופה איומה של מלחמה ואי-ביטחון כללי.
לא כל ספריה של סטיל עומדים באותו סטנדרט של כתיבה, כמו שזה קורה לכל מחבר, אבל אחד מספריה הטובים הוא "זויה".

גיבורת הספר "זויה" היא רוזנת רוסיה, אחייניתו של הצאר ניקולאי השני, לו קראה בילדותה "דוד ניקי", ואשר צדדים חיוביים וטובים שלו מתגלים בתחילת הספר. תהפוכות היסטוריות אמיתיות בתקופת המהפכה הבולשביקית, מטלטלות את חייה של זויה הקטנה, הבורחת עם סבתה מרוסיה הבוערת בלהט המהפכה. זויה נלחמת למחייתה, ומוכנה לעבוד בכל דבר שיכול לקיים אותה ואת משפחתה. גם ברגעים השפלים ביותר, ניכרים בה חינוכה הטוב ואצילות נפשה.
יופייה הנדיר, ואופייה החזק והטוב, משפיעים לחיוב על סביבותיה, על האנשים עימם היא עובדת, ועל אהובי נפשה. עברה הכואב, ומשפחתה שנהרגה, אינם ממיתים את יצר החיים הספון בתוכה, והיא מצליחה בכל פעם להתגבר מחדש, גם על העבר וגם על המכות החדשות הקשות שניחתות עליה. הקורא את חייה הסוערים בספר זה, נסחף איתה, במורדות ובעליות, יודע, שהיא תתגבר בסוף על הכל, ותביא גם אותו לתחושה שהעבר ילווה אותנו תמיד, אבל את ההווה חשוב לחזק, ולחיות בדרך החיובית ביותר שאפשר, כי זה גורלנו וייעודנו.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
שבת שלום וקריאה נעימה.

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

נסיכה, מכשפה ושדונית בבקבוק / ד"ר רותי קלמן


מועדון הנסיכות – הנסיכה אמילי / ויויאן פרנץ' ; איורים: שרה ניב. הוצאת ספר לכל תל-אביב.
לקחתי את ספר הילדים הזה לידי ברתיעה קלה. אני טיפוס סוציאליסטי, וטיפוח רעיון של נסיכים ונסיכות לא כל כך מתאים לי. אבל קראתי והבנתי שהרעיון של סדרת הספרים של מועדון הנסיכות הוא ממש-ממש לא כפי שחשבתי. מדובר במועדון שמטפח רק מעשים טובים, מחשבות טובות, ורק על כך מקבלים נקודות כתר.

המוטו של בית הספר: "נסיכה מושלמת תמיד חושבת על אחרים לפני שהיא חושבת על עצמה, והיא טובת לב, איכפתית וכנה". בסופה של שנת לימודים שבה הן לומדות בין השאר: איך לדבר עם דרקון, בישול יצירתי למסיבות ארמון מושלמות, משאלות, ואיך להשתמש בהן בחכמה, ועוד, נספרות נקודות הכתר שלהן. אם הן מספיקות, הן עולות לשנה השנייה וגם מקבלות כתר כסוף.

בספר שבמרכזו עומדת הנסיכה החכמה אמילי אנו רואים כיצד היא מסייעת בחכמתה ובטוב לבה לפתור את הבעיות המתעוררות, עקב מחלתה של הפיה ט'. מה קורה כשהפיה אנגורה באה למלא את מקומה של הפיה ט', מה מגלות הנסיכות שחשוב באמת ועד כמה לא משתלמת מידת החמדנות. על כך בספר: הנסיכה אמילי והפיה היפיפייה.
סדרה נחמדה אחרת היא "ספורי המכשפה הצעירה" של מייב פריל. תרגום: חגי ברקת. ציורים: נייתן ריד. הוצאת דני ספרים, 2006.
הרעיון של הספר הוא בית-ספר למכשפות, מה שמזכיר לנו כמובן, את סדרת "הארי פוטר" אבל הספרים הרבה יותר קצרים, וכתובים בהומור קליל. וכך נפתח אחד מספרי הסדרה הנקרא: "קסם אישי": "טיפת גשם קרה החליקה במורד אפה של ג'סיקה. "לעזאזל!" היא רטנה, "אני שונאת לטוס בגשם." ג'סיקה הייתה בדרכה אל חנותה של גברת סטרגה ברחוב הראשי, שם היא עמדה להתחיל בסדרת השעורים השלישית שלה כמכשפה טירונית. היא כבר למדה לטוס על מטאטא (בכיוון הנכון) ואפילו ביצעה זינוק ירח. היא הייתה טובה למדי בכישופים (עם מקל קסמים או בלעדיו) וידעה להכין שיקויים בסיסיים. הייתה לה קסדת טיסה נהדרת וגלימת מכשפות סופר-דופר-דה-לוקס-עם-אפשרות-להפוך-לבלתי-נראית-לפי-הצורך. למרבה הצער גם הקסדה וגם הגלימה לא היו עמידים למים."
גברת סטרגה לוקחת את ג'סיקה ללימודי קיץ באקדמיה של פלגיה להתאמן בקסמים. את המטבח של המקום הייתי מאמצת מיד: "דלת קשתית גדולה נפתחה לרווחה וחשפה מטבח סואן ורוחש פעילות. מברשת רצפה ויעה היו עסוקים בגריפת ערמת חול מתחת לדלת. תהלוכה של צלחות וכוסות ריחפה לאורך החדר ממתקן הייבוש אל הארון. מגש העמיס על עצמו בחשיבות גביעים, קנקני משקה צוננים, דלי קרח וחבילת קשיות מסולסלות."
היותה מכשפה מתחילה והצורך שלה ללמוד, מקנה לג'סיקה הזדהות מצד הקוראים הצעירים, שאולי מקווים ביחד איתה ללמוד איזה קסם או שניים, וכמובן שכל עניין הקסמים, מפתה ומושך ומעורר השתאות. קסמים והומור יחד – מהווים נוסחה מנצחת לספר. הנה לפניכם עוד קטע, שמעלה חיוך על השפתיים, לאור פעולותיה הגמלוניות של ג'סיקה להיכנס לערסל שבחדרה החדש:  "... פעם אחר פעם היא תפסה את צד הערסל בשתי ידיה, מנסה למשוך עצמה מעלה ולהכניס ברך פנימה, ופעם אחר פעם היא מצאה עצמה על הרצפה בצד השני, ואז היא ניסתה משהו אחר. היא רצה לאחור והשליכה עצמה מעלה אל הערסל במין ניתור, שדמה לקפיצה לגובה בסגנון מספרת" אחרי מאמצים מרובים היא מצליחה לבסוף להיכנס לערסל, ואז מגיעה גברת סטרגה ומצחיקה בתגובתה: "איך את מצליחה לעשות סיפור מכל דבר?" היא אמרה לה ואז "עלתה על המטאטא שלה, התרוממה מעל הערסל, ובריחוף עדין התמקמה בתוכו בנוחות...". עוד על הרפתקאותיה של ג'סיקה בספר זה ובשאר ספרי הסדרה: "ספורי המכשפה הצעירה".

הספר השלישי שאני מביאה לפניכם הוא: "זואי השדונית הילדה מהבקבוק" / אוש לון. תרגום: סאלי עידו. איורים: דורותיאה טוסט. הוצאת ספר לכל, 2010.
כמו במחזה, נפתח הספר בתיאור הדמויות המשתתפות -  שמותיהם וצורתם. על זואי, גיבורת הספר נאמר שם: "משתעממת עד מוות מחייה כשדונית בבקבוק. היא משתוקקת להיות חופשיה ולחוות חוויות כמו כל ילדה רגילה". עוד משתתפים בספר: תום החכם בן התשע, שאוהב מאד את דגי האקווריום שלו, ולא ממש מסתדר עם אחותו הגדולה, מר צ'ן, מומחה למרק אטריות, יו-לי, בתו, הלומדת עם תום באותה הכתה, וחולמת להיות סופרת גדולה. עוד מופיעים בספר קפטן פלינט המחפש כל חייו אחר מטמון אמיתי, ואמיליה פיל, עוזרת הבית שלו.

תום המבלה את חופשת הקיץ שלו אצל סבתו, נהנה בדרך-כלל לבלות על חוף הצדפים שליד הבית. אך ערפל יוצא דופן מקשה באותו בוקר על הראייה. למרות זאת, תום מצליח, להפתעתו הרבה, לראות ספינה ענקית בעלת שני תרנים עם דגל פירטים אמיתי, המרימה עוגן ויוצאת אל הים. גל גדול מטיל בקבוק ירקרק לרגליו. הבקבוק יפה מאד והוא מחליט לקחת אותו בשביל האקווריום שלו. כשהוא חוזר לבית הוריו הוא מניח את הבקבוק באקווריום והולך לישון. אך בלילה, כשהוא אינו מצליח להירדם – הוא מגלה דבר מדהים. הבקבוק מתייצב בתוך המים, ומתוכו יוצאת ילדונת שדונית.

ואם כל הדמויות בספר הן כמוני וכמוך, הרי הופעתה של הילדונת השדונית הופכת את הספר למשהו מיוחד אחר. את קורותיהם של זואי השדונית, תום ויו-לי, על הגשמת משאלות ועל מטמון גדול – אפשר לקרוא בכיף, בספר: זואי השדונית הילדה מהבקבוק.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

ספרנית ניידת – ד"ר רותי קלמן


בספריות שבערים הגדולות, או במקומות בהם אין ספרייה קבועה, נהוג להשתמש בספרייה ניידת. לנו אין כזו, אבל יש לנו ספרנית ניידת ושמה קלרה.

לקלרה יש רקורד של יותר מעשרים שנה בספרייה העירונית של דימונה. במהלך הזמן הרב הזה, היא סיימה בהצלחה לימודי מידען מוסמך, אבל עיקר עיסוקה של קלרה אינו במידענות, אלא שהיא קלרה של הילדים.
אלפים מילדי דימונה זכו לגדול על ברכי שעות הסיפור שלה בספרייה, המתחילות תמיד, בלי יוצא מהכלל, באותו השיר (מוזמנים להצטרף): "מי שטוב לו ושמח כף ימחא" (שתי מחיאות כפיים לפי הקצב, בבקשה), וממשיכות באינספור סיפורי ילדים המלווים בקריאותיה, חיוכיה, הצגותיה ולחישותיה. עם סיומו של הסיפור יודעים הילדים כי הם מוזמנים לשעה קלה של יצירה, בהתאם לסיפור. הם מציירים, ומדביקים, יוצרים ונהנים, בדרך כלל עם מוסיקה ברקע, ואז הם הולכים עם אבא, או אמא, או סבתא לשאול ספר מאולם הילדים בדרך הביתה. כך פעמיים בשבוע.
לפני הצהריים מקבלת קלרה את פניהם של גנים רבים וכיתות מבתי הספר השונים. ביחד הם מתמקדים בנושא מסויים, כמו בריאות, נגד אלימות, קבלת השונה. נעזרים בספרי הספרייה, וגם חווים משחקי חברה ביחד. הלהיט האחרון שאנו מתחילים להפעיל אותו הוא "ספרים ודרקונים" על משקל  "סולמות וחבלים". זהו משחק רצפה ענק, המכיל 30 משבצות גדולות כששני ילדים יכולים לעמוד יחד על משבצת אחת. זורקים קובייה, מבצעים משימות בעקבות ספרי ילדים ידועים יותר וידועים פחות, ומתקדמים בסולם, או נופלים בגלל המפלצת. הילד שיצליח לעמוד על משבצת הסוף, יזכה את קבוצתו בניצחון. בדרך, נחשפים הילדים למספר ספרים, משחקים ביחד, מתחרים זה בזה, מאותגרים במשימות קשות ונהנים. משחק הרצפה מותאם כיום לגנים, או לכיתות א-ב (המשימות שונות לפי שכבת הגיל), וניתן להציע אותו כפעילות לחגיגה ספרותית של אחה"צ לגנים וכיתות עם הורים או בלעדיהם. גננות ומורות יכולות לפנות אלינו להזמנת פעילות.



אבל אם חשבתם שבזאת הסתיימו תפקידיה של קלרה, הרי אינכם אלא טועים. ביום ראשון בבוקר בשעה 10:30 מגיעה קלרה למשחקייה של שכונת הניצחון ומפעילה שם את ההורים והגיל הרך שמקבלים אותה בכיף. הם אף מבקרים מפעם לפעם בספרייה ובאים להצגות. ביום שלישי בשעה 10:00 הולכת קלרה באופן קבוע למועדון העיוור בעיר. שם כבר מחכה לה קבוצה של חברי המועדון והם מבלים איתה שעה של כיף עם שיחות בכל נושא שיחפצו, וכמובן הקראה על-פי בקשות, או על-פי מה שנראה לה שיאהבו. אחר-הצהריים של יום שלישי תוכלו למצוא בספרייה את "האוניברסיטה של קלרה", זו הקבוצה הבוגרת של אקי"ם, המגיעים ללמוד ברצינות רבה עוד שיעור משיעוריה של קלרה. חלק מהשיעור הוא דיון בכותרות העיתונים של אותו היום, וחלק אחר הוא שיעורים בנושאים שונים: חגים, שעון, התנהגות ועוד.
הניידות של קלרה אינה מתבטאת רק בהליכה לשכונת הניצחון, או למועדון העיוור, אלא שהיא אף מגיעה אל גנים, לרוב רחוקים, כמו בממשית למשל. היא מביאה איתה את לוליק (הבובה הקטנה עם האוזניים הגדולות שאוהבות לשמוע סיפורים), מציגה הצגה קטנה, מספרת סיפור ויוצרת פעילות יצירתית.
הפרוייקט האחרון של הספרייה בגנים הוא: קורס לספרנים צעירים. לא תאמינו, אבל ילדי גני החובה, וגם ילדי היסודי בקרוב, לומדים בעזרת קלרה שמגיעה במיוחד לגן: מיון (סידור ספרי הגן על פי שם המשפחה של המחבר), קיטלוג (הכנת כרטיס לכל ספר), תיוג (הכנת מדבקה עם האות של שם המחבר המוצמדת לדופן הספר) וכמובן – כיצד להשאיל ולשאול ספר.

כאן אספר לכם אנקדוטה קטנה. יום אחרי שהייתה באחד הגנים ולימדה ספרנות לילדי הגן, פגשה קלרה ברחוב את אמו של אחד מילדי הגן, שבו ביקרה יום קודם. "האם הילד שלך סיפר לך מה הוא למד בגן אתמול?" שאלה קלרה את האם. "לא" השיבה האם. קלרה פתחה בתיאור נלהב וגאה של קורס הספרנות ופתאום היא רואה שעיניה ופיה של האם נפערים והיא אומרת: "אהההההה... עכשיו אני מבינה את התנהגותו של הבן שלי."
מסתבר שהוא חזר באותו היום הביתה, ובניגוד לסדר הספרים בבית (לפי גובה...) הוא התחיל להוציא את כל הספרים ולסדר אחרת. האם נזפה בו על הבאלאגן, והוא אמר: "זה לא באלאגן. אני עושה סדר". קלרה לא הפסיקה לצחוק, לשמע דבריה של האם. "עכשיו את חוזרת אליו ומתנצלת" היא אמרה בצחוק. לא יכולה להיות מחמאה גדולה מזו, שהרי הילד הפנים את שיעורו ורצה ליישמו בבית!!!
וזה אולי המקום להזכיר את הפעם הראשונה שאני התעסקתי בספרנות. בהיותי ילדה קטנה הכנתי כרטיסיות לכל ספריי, וכשהישאלתי, נהגתי לרשום את שם המשאיל, וכך ידעתי למי נתתי. אני רק שואלת את עצמי למה היום אני לא כזו חכמה??? כל כך הרבה ספרים פרטיים שלי הישאלתי במהלך חיי, ולא הרבה מהם חזרו אלי... מה שנקרא "הסנדלר הולך יחף".
אז אם תפגשו את קלרה ברחובות העיר דימונה ביום מן הימים, דעו – שלא סתם היא משוטטת ברחובות, אלא שהיא במשימה חשובה, היא "ספרנית ניידת"!
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
שבת שלום.


יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

תרפיה במוסיקה / ד"ר רותי קלמן


בין הספרים החדשים שהגיעו לספרייתנו נמצא ספר העוסק בתרפיה באמצעות מוסיקה.
שם הספר: התשמע קולי? : מחקרים חדשניים בתרפיה במוזיקה. שתי עורכות לספר: פרופ' דורית אמיר, תרפיסטית במוסיקה בעלת שם בינלאומי וניסיון רב בעבודה קלינית ומחקרית. פרופ' אמיר הקימה ועומדת בראש המגמה לתרפיה במוסיקה באוניברסיטת בר-אילן. היא הרצתה ולימדה במקומות רבים בעולם, ופרסמה ספרים ומאמרים רבים בנושא זה. העורכת השנייה היא ד"ר כוכבית אלפנט –אף היא בעלת שם בינלאומי וניסיון רב בעבודה קלינית ומחקרית. ד"ר אלפנט עומדת בראש המגמה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת חיפה. בעבר לימדה במגמה כזו באוניברסיטת ברגן שבנורבגיה. היא פרסמה עבודות אקדמיות רבות העוסקות במחקר ובטיפול עם מוסיקה.

זהו קובץ ראשון מסוגו המכיל 12 מחקרים בתרפיה במוסיקה שנעשו בעשור האחרון. המחקרים מבוססים על עבודה טיפולית וקהילתית של אנשים המוסמכים ומנוסים בעבודה עם מגוון רחב של גילאים וסוגי אוכלוסייה. הספר מיועד לקהיליית התרפיסטים במוסיקה, לקהיליית המטפלים בכלל, ליועצים חינוכיים, למורים בחינוך המיוחד, למוסיקאים, למורים למוסיקה ומוזיקולוגים, כמו גם לקהל הרחב, המתעניין בתחום.

בשער הראשון של הספר עוסקים המחקרים בעולם הפעוטות, הילדים והמתבגרים. המחקרים שבשער זה עוסקים בין השאר במציאת משמעות באלתורי פסנתר שנוצרו על-ידי שלושה ילדים בסיכון החיים בפנימייה; דואט של ילדים הלוקים בשיתוק מוחין עם אימהותיהם; שירי ילדים כאמצעי לתקשורת עבור בנות עם תסמונת רט; השפעת הטיפול במוסיקה על התנהגויות תקשורתיות ספונטניות של פעוטות עם שתל קוכליארי;  ומאפייני שירים מזרחיים מלאנכוליים (עצובים-מתוקים) והתפקיד אותו הם ממלאים בקרב מתבגרים.

השער השני עוסק בעולמם של מבוגרים. נבדק אפקט תנועת המטוטלת כמודל טיפולי בחיילים נפגעי פוסט-טראומה; וכיצד ערב מקהלות מעצים אנשים בעלי נכות פיזית.
בשער השלישי של הספר, אנו נחשפים לעולמם של מטפלים במוסיקה. לסיבות שמובילות אותם לבחירה באוכלוסיית מטופלים כזו, או אחרת, כגון חולי אלצהיימר; דרך העבודה שלהם; השימוש בהומור מוסיקלי בתרפיה, והתפיסה העצמית של מטפלות במוסיקה, עולות מברית המועצות לשעבר.
ספרים
מסתבר, שלמרות שמקצוע זה קיים בישראל כ-40 שנה, כמעט ולא היתה עד היום ספרות מקצועית עליו. כך שספר זה בא למלא מעט מן החסר בתחום זה. כמו-כן, ספר זה מיוחד בכך שכל החוקרים שמאמריהם מתפרסמים בספר, הם עצמם תרפיסטים באמצעות מוסיקה, המטפלים במגוון רחב של אוכלוסיות באזורים שונים בארץ, ולכן השאלות שהם מעלים הן מהותיות וחובקות את כל האוכלוסייה הנדונה.
אני מזמינה מוסיקאים, מטפלים ואת כל מי שביניהם, או כאלה שמתעניינים בנושא – לבוא ולעיין בספר זה ודומיו.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה.

יום שישי, 29 בנובמבר 2013

כדורגל בספרייה / ד"ר רותי קלמן


השם: "אדסון ארנטס דו נסימנטו" מוכר לכם? אולי רק מושבעי הכדורגל, האמונים על ההיסטוריה הכדורגלנית ועל מופלאיה, יוכלו לענות לי על השאלה ולהגיד: ודאי, הרי זה פלה.
מה לכדורגל ולספרייה העירונית דימונה? ובכן, לאחרונה רכשנו מספר ביוגרפיות טובות על גדולי הכדורגלנים בעולם, וחוץ מזה, מדימונה יצאו כדורגלנים מעולים, שהביאו ועדיין מביאים הרבה כבוד לעיר, כמו יוסי בניון – גם בנבחרת ישראל וגם עם קריירה בינלאומית – אייאקס, ליברפול, ראסינג סאנטנדר, ווסטהאם, צ'לסי (ועוד הדרך פתוחה לפניו), כפיר אדרי (המשחק כיום בקבוצת בני-יהודה, והיה תלמיד שלי ב"ליהמן") והשוער הוותיק והמוערך בארץ, שאול סמדג'ה. לכן אין סיבה שהספרייה לא תפתח אוסף גם בתחום זה, לטובת חובבי הכדורגל -  הוותיקים והנוער כאחד.
ב-2005 יצאה הביוגרפיה על הכדורגלן הגדול "פלה". הספר "פלה: אל בשר ודם" של יורם מלצר, מספר את סיפורו של אדסון הקטן, בן למשפחה ענייה. האבא היה כדורגלן, שחדל לשחק עקב פציעה קשה. בתקופת התיכון בבאורו שבברזיל קיבל אדסון את הכינוי "פלה", שדבק בו מאז. באותה התקופה גם נחשף לכדורגל, ולמד מאביו את עקרונות המשחק. הוא החל לפרוח בקבוצת הנוער של "באורו אתלטיקו קלובה". כשרונו הביא את קבוצתו להישגים ארציים גדולים, וצייד כשרונות שלף אותו משם. לאחר טורנירים מוצלחים בקבוצה הבוגרת של סנטוס, שולב פלה גם בסגל נבחרת ברזיל, והמשיך בקבוצת סנטוס עם חולצה מספר 10. על כל עלילותיו והישגיו בספר "פלה: אל בשר ודם".

ומברזיל לארגנטינה ולספרד, או ליתר דיוק, לברצלונה. ספר ביוגרפי נוסף שנכתב על-ידי לוקה קאיולי, נקרא: מסי – הילד שהפך לאגדה". כיום אין ספק שליונל מסי לוקח את תואר אלוף האלופים בכדורגל. אין משחק שהוא לא מבקיע גול אחד לפחות, או צמד שערים, או שלושער ומעלה, והוא היום הספורטאי הנערץ ביותר בעולם. מסי מכונה "הפרעוש", "המצליח" ו"מסידונה". הוא נולד בארגנטינה, לזוג הורים ממוצא איטלקי, סבל מבעיות גדילה, ונזקק להורמוני גדילה, אך הם היו יקרים מדי עבור משפחתו. קבוצת הכדורגל שאליה נכנס מימנה לו זריקה עם הורמון גדילה פעם ביום והוא הצליח לגבוה מאז. לאחר עזיבתו של רונאלדיניו  ב-2005 (רונאלדו דה אסיס מוריירה, שובה הלב) קיבל מסי את חולצתו מס. 10, וב-2009 הוא זכה בפרס "הכדורגלן הטוב ביותר בעולם", כשכריסטיאנו רונאלדו תופס את המקום השני בלבד. ב-2012 הוא הגיע לשיא של 91 שערים בשנה(!).

והנה אנחנו בספר הביוגרפי השלישי "רונאלדו – השאיפה לשלמות", אף הוא של לוקה קאיולי. וכך כתוב בעטיפת הספר: "ריאל מדריד היא הקבוצה המצליחה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי. מנצ'סטר יונייטד היא הקבוצה הבכירה בכדורגל האנגלי, והשחקן שהיה הכוכב הגדול ביותר של יונייטד ושל ריאל בעשור האחרון הוא אחד: כריסטיאנו רונאלדו.
94 מיליון אירו שילמה ריאל מדריד למנצ'סטר יונייטד בקיץ 2009 כדי לצרף לשורותיה את הפנומן הפורטוגלי, ולמרות שמדובר בשיא עולמי, שספק אם יישבר אי-פעם, ריאל כבר מזמן החזירה לעצמה את ההשקעה.
כי רונאלדו, מעבר להיותו כדורגלן בחסד עליון ואחד המבקיעים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל העולמי, הוא גם אייקון בינלאומי... לוקה קאיולי... משרטט בספרו החדש את חייו של כריסטיאנו רונאלדו, שלא תמיד היו קלים. החל מימי הילדות באי מדיירה, בחברת אביו האלכוהוליסט, עבור בימי הבדידות הקשים באקדמיה של ספורטינג ליסבון, ועד לימי התהילה באולד טראופורד ובסנטיאגו ברנבאו... רונאלדו – השאיפה לשלמות הוא סיפורו המרתק והמפתיע של אדם צעיר ואמיץ, שכל אוהד כדורגל יקרא בנשימה עצורה."

ספרים נוספים בנושא הכדורגל הקיימים בספרייה הם: אדום בנשמה / יוסי גלס ; בקהאם: כיצד הפך דיויד בקהאם למותג בינלאומי / אנדי מיליגן ; הכדורגלנים: הגביע בסכנה / בראוקה נרגנג ; כדורגל: אמנות, תחבולות וטאקטיקה / סימון אינגליס ; כדורגל: המדריך המלא למשחק המלהיב / קלייב גיפורד ; כדורגל ולאומיות / אמיר בן-פורת ; כדורגל נגד האוייב / סיימון קופר ; כדורגלנים מדליקים, זמנים קשים / וינקלר ; ליברפול: כדורגל חיים ומוות / שאול אדר ; ממשחק לסחורה: הכדורגל הישראלי – 1948 – 1999 / אמיר בן-פורת ; סיפורם של האחים מאיר / שי מאיר ; ספר הכדורגל השלם: אנציקלופדיה קטנה של כדורגל / אורי שצקי ; שער שוויון: דרום אפריקה בונה אומה / אלון ליאל ; תורת האימון והמשחק בכדורגל / איציק בן-מלך.


משחק נעים וקריאה מעניינת.

יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

ערב של פיוט בספרייה העירונית דימונה – ד"ר רותי קלמן


השבוע זכינו לראות בספרייה שלנו מופע מוסיקלי מרגש ביותר מאוצרותיהם של פייטננו מכל הדורות, ומכל המקומות. שמענו פיוטים של יהודה הלוי, של שלמה קרליבך, של שלום שבזי, של רבי נחמן מברסלב (שירת העשבים בעיבוד של נעמי שמר), פיוטים בגירסה של קוסובו ("לכה דודי"), פיוטים מתור הזהב ופיוטים חדשים. למעלה ממאה איש גדשו את אולם התרבות של הספרייה, ויצאו עם חיוך מאושר.

הפיוטים הם כינוי מקובל לשירים קצרים שהושרו בשבתות ומועדים, אבל גם בימי חול ובשמחות, פיוטי סליחות, שירת הבקשות וכולי. ישנם כללים ברורים בכתיבת הפיוטים, ועל מחבר הפיוט לעמוד בכללים הללו, שדמו לכללי שירת ימי הביניים שהושפעה מהשירה הערבית והגיעה לשיאה בתקופת תור הזהב בספרד וגם באיטליה.
הלהקה, שהנעימה את זמנינו, נקראת "פיוטיפול" (שילוב מעניין בין המלה "פיוטים" בעברית, והמלה beautiful באנגלית). היא הגיעה בהרכב של שלושה זמרים שגם ניגנו: עודד וייס שניגן בגיטרה ומנדולינה, אורי נווה ניגן על כלי הקשה, וגלעד חזן שניגן בעוד, בג'ומבוש ובעיקר בכינור בצורה מדהימה. ולא רק שהפליא בקולו ובסילסוליו, אלא הינחה את המופע והסביר על הפיוטים בחן ובנועם.

במהלך הערב, סיפר גלעד שמשפחתו עלתה ממאראקש שבמרוקו, והגיעה לארץ ישר לדימונה. הוא בן למשפחת חזן, ואחיינו של מאיר חזן. עוד אפשר היה להתרשם במיוחד מאיש הסאונד שלהם, גיל, שראייתו המוגבלת לא ניכרה בו כלל, ויכולתו לשלוט באינספור כבלים, עזרה בהרכבת הציוד ופריקתו עוררה בי הערכה והתפעלות.
בעזרתם של הזמרים-המנגנים, הפליג הקהל למסע מופלא מעולם הפיוט ממזרח וממערב בצורתו האותנטית, מלאת החיים והשמחה. משום שהמשוררים שכתבו את הפיוטים חיו במקומות שונים ברחבי העולם, כך גם הפיוטים מושרים ומנוגנים בשפע סגנונות מוסיקליים, הבאים ממחוזותיהם. ואכן הטעימו הזמרים את העובדה, שהיכולת לשיר פיוטים שמקורם בכל קצוות תבל, מעשירה את נפשם עד אין קץ, וגם עבורנו, היושבים בקהל, היתה זו חוויה מדהימה, חוצת גבולות ועשירה.

ועם כל זה, שהערב היה נפלא, אמר לי שמעון, אב הבית של הספרייה: "היה יפה, אבל אין כמו לשבת בשעות הבוקר המוקדמות של שבת בבית הכנסת לשירת הבקשות, לשיר פיוטים בחברותא עם כוס משקה ביד, ולהפליג ברוח ובנפש למחוזות אחרים", ועם זה – רבותיי, איני מתווכחת.
על שירת הבקשות, על הפיוטים השונים וביצועם ניתן להיכנס לאתר מעולה באינטרט לאוהבי הפיוטים. אתר הפיוטים: "הזמנה לפיוט" מאפשר גישה ידידותית לפיוטים מכל הזמנים, מכל המקומות ובדרכים רבות: ניתן להיכנס לפי מסורות קהילות ישראל, ואז לפי המקום שבו נוצר הפיוט, להגיע למלים שלו, ולהסבר עליו, והעיקר: לשמוע אותו בביצועים מדהימים. עוד דרכים להיכנס הן: לפי מעגל השנה, מעגל החיים, מחברים, סולמות מוזיקליים, נושא וסוגה, פתיחות, שירת הבקשות, מחרוזות והופעות חיות, ופיוט עכשווי, של המאה ה-21. אתר יפיפה.

ובחזרה אלינו לספרייה. הכניסה לאירועים המתקיימים בספרייה עבור מבוגרים היא חינם. האירועים מתפרסמים מראש בתשקיף העירוני שבמקומון, בפייסבוק, בהודעות מיוחדות למורים, ובאתר המקוון של הספרייה. מי שהגיע לערב הפייטנים זכה למופע איכותי ביותר, עשיר ברוח ובנשמה, ועם ניחוחות של מיטב המסורות היהודיות באשר הן.
בכל השבוע של חנוכה תהיה הספרייה פתוחה לקהל. ביום ראשון נדליק נרות ביחד עם הילדים ותתקיים הצגת ילדים של אורי פרידמן (בעלות של 10 ₪ לילד). מיד לאחר ההצגה שתתחיל מוקדם מהרגיל (17:00), תתקיים סדנת קישוט סביבונים (חינם). ביום שלישי באותו השבוע תוצג ההצגה "נר של חנוכה"  של תיאטרון צ'ולי וטולי, והיא תתקיים בשעה 17:30 (כרטיס לילד: 10 ₪) ביום רביעי בבוקר בשעה 11:00 בבוקר נחזה בהצגה נוספת, הפעם של בנות השירות הלאומי (הכניסה חופשית).

חוץ מההצגות, אפשר כמובן לבוא לשאול ספרים, ישנים וחדשים (חשוב לי לציין למי שעדיין לא יודע, שההשאלה היא ללא תשלום) או סתם לשבת בכיף ולקרוא במקום. לגדולים יש חדר עיון קטן ושקט (חדש) בקומת הכניסה שבו ניתן לשבת ללמוד, או לעיין בספרים על שעות הפנאי, על גידול ילדים, טיפולים שונים במחלות, רפואה אלטרנטיבית, דרך חיים הוליסטית וכדומה. הילדים מוזמנים לשחק באולם הילדים במשחקי קופסה שונים, משחקי מחשבה, להשלים פזלים, לפתור תפזורות וחידות שונות וליהנות מהאווירה הנעימה והחמימה במקום.
בואו לבלות איתנו בחנוכה.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
צוות הספרייה מאחל לכל תושבי דימונה חג חנוכה שמח.


יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

ב. אקונין – ד"ר רותי קלמן


מדי פעם מציעה לי לריסה, הספרנית שלי, ספרים טובים לקריאה. כשהציעה לי לראשונה ספר של הסופר ב. אקונין (בוריס אקונין), משהו בזיכרון שלי מלימודי הפילוסופיה גרם לי לשאול אותה אם מדובר בפילוסוף רוסי. לא, היא אמרה, ממש לא. קראתי עליו וחייכתי. נכון, זה לא אותו האיש, אבל ב. אקונין, הוא שם עט (פסיבדון) של סופר בשם: גרגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, שכינה עצמו כך כמחווה למיכאיל באקונין, פילוסוף ואנרכיסט רוסי. ובכן, לא סתם נזכרתי בו, חייכתי לעצמי, שהרי בעצם המחשבה שלי עליו, התגשמה פה כוונת המכוון.

ב. אקונין - צ'חארטישווילי, מרתק קודם כל בסיפור חייו. הוא נולד בגאורגיה לאם יהודיה ואב גאורגי. בגיל שנתיים עברה משפחתו למוסקבה, ומאז הוא שם. את האוניברסיטה במוסקבה הוא סיים במחקרים על יפן. הוא עורך ספרותי, מתרגם, ופרופסור לבלשנות ולספרות יפנית ובשנת 1998 פרסם לראשונה הספר "עזאזל" תחת שם עט: ב. אקונין.
בניסיונו להטעות את הקהל, הוא עיצב את כריכת הספר בסגנון עתיק, עם אותיות עתיקות ותחריט בשחור לבן, וציין את שנת ההוצאה כ-1876. המבקרים חשדו שהספר יצא בתקופה מאוחרת יותר, בשל המוטו שלו: "לזכר המאה התשע-עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם", אבל גם בעיקר בגלל איזכור של יצירות מאוחרות יותר.

ספר אחר ספר פרסם צ'חארטישווילי תחת שם העט ב. אקונין, בלא שהצליחו לגלות מיהו הסופר. עד שבספר הרביעי, שהכיל ידע רב בתרבות יפן, החלו המבקרים הספרותיים לחשוד בו. צ'חארטישווילי הודה שהוא זה שכתב את הספרים, ושהתאריך 1876, שהיה לכאורה שנת הוצאת הספר, הוא בעצם תאריך מותו של הפילוסוף באקונין.
ב. אקונין זיהה צורך לסוג חדש של כתיבה ספרותית ברוסיה שתתאים למעמד הביניים. ספרות שאינה גבוהה כמו הספרות של טולסטוי ודוסטוייבסקי, אבל גם אינה נחותה. זהו סוג של ספרות מתח אינטליגנטית.

כיום כותב ב. אקונין צ'חארטישווילי בשתי הזהויות: כבוריס אקונין הוא כותב את סידרת "תיבת פנדורין" שבמרכזה אראסט פטרוביץ' פנדורין, ודמויות אחרות המלוות אותו. כגריגורי צ'חארטישווילי הוא עורך ראשי של האנתולוגיה לספרות יפנית, מפרסם מאמרי ביקורת ספרותיים, ומתרגם לרוסית מהספרות היפנית, האנגלית והאמריקאית.
"עזאזל" הוא הראשון מבין ספרי הסידרה "תיבת פנדורין". במרכז הספרים שבסידרה זו, עומד אראסט פטרוביץ' פנדורין, המתחיל את דרכו כפקיד רישום זוטר, המשועמם מעבודתו המייגעת במחלקת הבילוש של משטרת מוסקבה, והוא מתחיל לחקור התאבדות תמוהה של סטודנט צעיר, בחור עשיר ויפה תואר. כשפנדורין מתחיל את חקירתו הפרטית, הוא מעמיד את חייו בסכנה. התעלומה מובילה את פנדורין ואת הקוראים בין ארמונות מוסקבה המפוארים לסמטאות האפלות של לונדון.  במהלך הספרים שבסידרה מתגבש מעמדו של פנדורין בחברה כבלש רוסי מהולל המשתווה במעמדו לבלשים הרקול פוארו ושרלוק הולמס בשל פיענוחיו המבריקים, אם כי הוא צנוע ונחבא אל הכלים, ולא רבים מכירים את שימעו בסביבות בהן הוא פועל. בניגוד לבלשים ספרותיים אחרים, המתמקדים בעיקר בפשעים שבסביבתם, פועל פנדורין בכל פעם בזירה אחרת לגמרי, המאפשרת לנו ללמוד רבות על המקום, ועל אירועים היסטוריים הקשורים לו.

מה שמעניין בכתיבתו של ב. אקונין הוא הקולאז' שהוא יוצר בכל אחד מהספרים בין סופרים גדולים. ב"עזאזל" למשל הוא משלב בין: פושקין, צ'כוב, בולגקוב, שייקספיר ואדגר אלן פו. בספר אחר כמו: "אהובת המוות"  כותב אמנון ז'קונט על הכריכה: "המחבר המבריק בוריס אקונין כתב כהרגלו רומן בלשי סוחף שהוא כולו מחווה מרגשת לגדולי הספרות האנגלית הספרות הרוסית לדורותיהן – מן הסערה של שייקספיר ומועדון המתאבדים של סטיבנסון, ועד ליצירות הדקדנטיות של אוסקר ויילד, לקלסיקונים כמו א.ס. פושקין ולמשוררים המעודנים של "תור הכסף" הרוסי". "כישרונו הגדול של אקונין" כותב ז'קונט "הוא בעולם העשיר והמפואר שהוא בורא, ובזכות התרגום המעולה נודפים מספריו ניחוחות עזים של דקדנס אימפריאלי-רוסי גם בעברית." כאן המקום להזכיר את מתרגם הסידרה: יגאל ליברנט שאף הוסיף הערות הסבר לשמות ואירועים המוזכרים בספר.

בסידרת תיבת פנדורין יצאו גם: "גמביט טורקי", שהוא רומן ריגול היסטורי המתרחש על רקע מלחמת רוסיה-טורקיה ומסופר על-ידי אשה, הספר "לוויתן" מתרחש על סיפון ספינה המפליגה להודו, ויש רמזים לספרי אגאתה כריסטי. יתר הספרים בסידרה הם: "מות אכילס", "משימות מיוחדות", "יועץ ממלכתי", "הכתרה", "מרכבת היהלום", "מחרוזת אבני הירקן", "כל העולם במה", "אהוב המוות" ו"העיר השחורה".

ב. אקונין כתב עד כה 13 ספרים בסדרת פנדורין ועוד סדרות היסטוריות נוספות כמו: "הרפתקאותיו של המאסטר", "הרפתקאותיה של האחות פלאגיה", וסדרות בלשיות נוספות, ובסך הכל כ-25 ספרים, שכולם הפכו לרבי מכר ברוסיה ובעולם, ונמכרו כבר בלמעלה מעשרה מיליון עותקים.
מה שאומר ששווה גם לכם לשאול מספריו בספרייה, ואולי גם אתם תהפכו לקוראיו הנאמנים.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה.



יום שישי, 15 בנובמבר 2013

ויפגע במקום / ד"ר רותי קלמן


ג'ורג' סברן, הוא מרצה בכיר למקרא במכון שכטר ללימודי היהדות. בימים אלו יצא ספר חדש תחת ידיו. שם הספר:  "ויפגע במקום: הסיפור התיאופני במקרא". המונח "סיפור תיאופני" מתייחס לסיפורי ההתגלות במקרא. כלומר, אותם סיפורים בהם מתוארת פגישה של גיבור מקראי עם ה'. הפגישה אינה רק הופעה קולית של ה', אלא המונח "תיאופניה" ביוונית פירושה "להופיע". כלומר, שבנוסף לשיחה המתנהלת, ישנו גם היבט חזותי. בסיפורים מקראיים קדומים כגון במקרה של אדם הראשון, קין ונוח, קיימות שיחות בין הגיבורים המקראיים לבין ה', אולם היעדרו של מפגש חזותי, מעמעם את תחושת ההפתעה והדרמטיות שבתגובות הגיבורים. אין כך במפגשים הרבים והמיוחדים בהם ישנה חזות כלשהי של ה' מול גיבורים מקראיים.

כך נכתב בצידו האחורי של הספר: "הביטוי "ויפגע במקום", שמופיע בבראשית כ"ח: 11, מציין לכאורה רק את עובדת הגעתו של יעקב לתחנת ביניים של מנוחה בדרכו לחרן. אולם בלילה הוא חולם יעקב חלום בו הוא רואה סולם שרגליו נטועות בארץ וראשו מגיע השמימה ומלאכי ה' עולים ויורדים בו. מן "המקום" הזה מדבר עימו ה'. מה שהחל במרחב אנונימי נעדר משמעות עבור יעקב, הופך כהרף רגע לנקודת מפגש דרמטית עמוסת משמעות עם ה', והיא מסמלת תפנית בחייו. חז"ל פרשו את "המקום" כאן כמילה נרדפת לה' עצמו, והבינו את "ויפגע במקום" כביטוי למפגש הייחודי שהתרחש בין בן-אנוש וה'."

יעקב אינו היחיד שנפגש עם ה'. בסיפור המקראי אנו נתקלים במספר גיבורים שזכו להתגלות שכזו: אברהם ושרה, הגר, משה, בלעם, גדעון, מנוח ואשתו, שמואל, אליהו, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל. ההופעה היא תמיד מפתיעה, ומשפיעה מאד על המשך חייו של הגיבור. דוגמאות לסכימה כזו הם המפגשים של: חלום יעקב (בראשית כ"ח, 10 – 22), סיפורי ההקדשה למשה (שמות ג-ד), שמואל (שמואל א, ג), ישעיהו (ישעיהו ו), ירמיהו (ירמיהו א), יחזקאל (יחזקאל א, 1 ג, 14) וגדעון (שופטים ו, 11 – 40), תיאורי בשורת לידת הבן (שופטים י"ג ובראשית י"ח, 1 – 15), וכן ההתגלות הכפולה להגר (בראשית ט"ז, 7 – 14; כ"א, 17 – 19).

הספר מלווה קריאה בסיפורי התנ"ך המרתקים כמו עמידת משה מול הסנה הבוער, מאבקו של יעקב באיש מסתורי על נהר יבוק, אליהו במפגשו בה' בהר חורב ועוד. בכל סיפור כזה פונה ה' אל דמות מסויימת בדרך מיוחדת, ותגובת הגיבור שמולו מובילה לעיתים למהפך אישי של תפישת עצמית ומפנה בזהות האישית.
בספר "ויפגע במקום" מנסה החוקר ג'ורג' סברן למצוא דפוס מבני חוזר בין הסיפורים האלה – מה משותף בהם, ומה שונה. הפרק הראשון בספר עוסק ב"תיאופניה כסצנת-דפוס" כדי לבדוק את התשתית הרעיונית להבנת סיפורי התיאופניה. הפרק השני "לקראת תיאופניה" בוחן את ההכנה למפגש עם ה', הכרוכה בדרך כלל בהפרדת הגיבור הראשי בן מחברה ובידולו משגרת חייו. לרוב, אין הגיבור ער לאירוע העומד להתרחש.
הפרק השלישי "הייצוג החזותי של האלוהים" בודק את טווח התיאורים החזותיים של ה' בתנ"ך. לעיתים הוא מופיע ישירות, ולעיתים בלבוש שונה: כמלאך, כאש בוערת, בצורת אדם, או שלושה אנשים. לפעמים נוכחותו נזכרת על ידי פרט דומם, כמו הכיסא הרם ושוליו הממלאים את ההיכל בחזון ישעיהו ו. הפרק הרביעי "התגובה האנושית לתיאופניה", סוקר את שלל התגובות של הגיבורים במפגש זה: מורא, היקסמות, ספקנות, חוסר אמון, צניעות, יראה והטלת ספק עצמי.
הפרקים השישי והשביעי עוסקים בעניינים נלווים למפגש. מה התוצאה של תגובת הגיבור, ובפרק השמיני "מסיפור תיאופני למסע שמימי", יש ניתוח של השפעת הסיפורים האלה בסיפור המקראי המאוחר והבתר-מקראי.
הגישה של מחבר הספר "ויפגע במקום" בודקת את סיפורי המפגשים הללו מנקודת מבט של חקירה ספרותית. כך למשל בודק המחבר את הסיפורים התיאופניים הידועים כסיפורי הקדשת הנביא, ומזכיר כי חקר הצורות של סיפורי ההקדשה עומד העל מבנה בסיסי משותף לטקסטים, ומציע מסקנות שונות באשר לטיבם ולמקורותיהם. ששת המרכיבים החיוניים בסיפורי הקדשת הנביא הם: העימות עם ה', דבר ה' הפותח, ההסמכה, ההתנגדות להסמכה (לשליחות, לתפקיד, למשימה), עידוד והבטחה לתמיכה וכן האות. זוהי התבנית הבסיסית העומדת על פי חקר הצורות, בבסיס הקדשת הנביא. לעומת זאת, מחבר הספר, ג'ורג' סברן, מתמקד בהבנת התגובות האנושיות למפגשים, כיצד נתפשת הנוכחות האלוהית, ואת מה שנלמד על-ידי הגיבור מפגישה זו.
ספר מרתק, לכל המעוניינים. אפשר למצוא אותו בספרייה כמובן.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה.

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

ספרים על קריאת ספרים / ד"ר רותי קלמן


"כשהיה הסופר האירי ג'ון מקגארן ילד ושקוע כל כולו בספר, התירו אחיותיו את שרוכי נעליו והסירו נעל אחת מרגלו. הוא אפילו לא מיצמץ. הן הניחו כובע קש על ראשו. שום תגובה. רק כאשר משכו מתחתיו את כיסא העץ שעליו ישב, "הקיץ מהספר", כפי שהסביר."

שורות אלה, הפותחות את ספרה של אן פדימן, אקס ליבריס, מנסות להסביר את המצב שבו נתונים קוראי הספרים בזמן קריאתם. וכך כותב גם אלברטו מנגל בספרו תולדות הקריאה: כל ספר היה עולם בפני עצמו, ואני מצאתי בעולם זה מחסה. אף כי ידעתי שלא אוכל להמציא סיפורים כאלה, חשתי כי דעותי תואמות לעתים קרובות את דעות הסופרים האהובים עלי... מקום הקריאה החביב עלי היה רצפת חדרי, כשאני שרוע על בטני, ורגלי מקופלות מתחת לכיסא, ובשעה מאוחרת של הלילה נעשתה מיטתי למקום הבטוח והמבודד ביותר לקריאה במצב מעורפל של בין ערנות לתנומה. לא זכור לי שאי פעם חשתי בדידות.

מנגל אף מזכיר את דעתו של הפסיכולוג ג'ימס הילמן הטוען, כי אלה שבילדותם קראו סיפורים או האזינו לסיפורים "נמצאים במצב טוב יותר, ויש להם יכולת חיזוי טובה לעומת אלה שאת הסיפורים צריך להציג בפניהם... חשיפתם המוקדמת לחיים מעניקה להם זווית ראייה עליהם".

ואכן, במיוחד כעת, בעידן שבו אנו מקבלים הכל באופן חזותי, בטלוויזיה, במחשב, באייפד ובטבלט, חשוב לקרוא וחשוב לפתח את אהבת הקריאה של הילדים, כדי לפתח את הדמיון, כדי להעשיר את הנפש, וכדי לא לחוש לעולם בדידות.

ישנם מספר ספרים שהם ספרי קריאה רגילים, אבל עוסקים באהבת הספר. דוגמאות לספרים:  בלזק והתופרת הסינית הקטנה של דאי סיג'י  המביא סיפור מדהים על הקוראים בסתר בתקופת ה"חינוך מחדש" של יו"ר המהפיכה הסינית, מאו טסה טונג, שאסר על הקריאה היפה.

ספריית הצללים, ספרו רב המכר של מיקל בירקגור, ספר מתח בדיוני שבו משמשת חנות הספרים "ליברי דה לוקה" כמקום מפגש חשאי לאגודת אוהבי ספרים וקוראים ששמרו על מסורת של כוחות עצומים שעוברים מדור לדור. ספר חזק ! ספר טוב נוסף הוא נער קריאה של ברנהאד שלינק. במהלך הספר מתברר לגיבור הספר, מיכאל, סטודנט מבריק למשפטים, כי האשה שאהב, ושבאוזניה קרא קטעים מספרים בהיותו תלמיד גימנסיה בגרמניה שלאחר המלחמה, היא אחת הנאשמות המרכזיות במשפט של פושעי מלחמה נאצים.

קריאה נעימה.

יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

פאולינה סיימונס / ד"ר רותי קלמן


פאולינה סיימונס היא רצה למרחקים ארוכים. או אולי נכון יותר לומר, מיטיבת לכת. כל רומן שלה הוא סאגה רחבת היקף ורבת עמודים (600 עמודים בממוצע), אשר לוקחת את הקורא איתה למחוזות אמיתיים ורחבים בברית המועצות או בארצות הברית, ולעיתים בשני אלה גם יחד.
היא נולדה ב-1963 בלנינגרד שברוסיה, ובגיל 10 היגרה עם הוריה לארצות הברית. היא נשואה ואם לארבעה ילדים. ספריה שתורגמו לעברית הם: פרש הברונזה, טטיאנה ואלכסנדר, גן הקיץ (שלושת אלה מהווים טרילוגיה), ילדי החירות, הדרך לגן-עדן והנערה מכיכר טיימס. כולם הפכו לרבי-מכר בעולם.

כשפאולינה סיימונס כותבת מחשבות של נערות, כמו טטיאנה, דאשה, שלבי, ג'ינה ולילי קווין - זה מובן בהיותה אשה. אבל כשהיא כותבת על מחשבות של גברים, כמו אלכסנדר, או הבלש ספנסר אומלי, באמינות גבוהה כל כך, או על חיילים, על שריון, על אסטרטגיות לחימה, על רעב של עיר במצור, לנינגרד ב-1941, ומתארת אינספור מקומות לפרטי פרטים מדוייקים, אתה מתחיל לתהות איזה מחקרים מעמיקים היא הייתה צריכה לעשות כדי לדייק בכל אלה.
למשל, בסיום הספר "הדרך לגן עדן", שכולו נסיעה רבת תהפוכות במכונית מוסטנג צהובה של כמה נוסעות יוצאות דופן ברחבי מדינות ארצות-הברית, מספרת הסופרת כי לצורך כתיבת הספר היא יצאה לדרכים במשך מספר שבועות.
וכפועל יוצא מאותם תחקירים מעמיקים, מביאה לנו פאולה סיימונס את הרומנים הגדולים מהחיים האלה, שמתארים אהבות עמוקות וענקיות שמותירות בחיים בתקופות בלתי אפשריות. גיבוריה של סיימונס הם לרוב צעירים (וגם כשהם מזדקנים הם נשארים צעירים ברוחם), אבל כמות החוויות שהם חווים מטעה לחשוב שמדובר באנשים מבוגרים, ואז כדי לאזן, הם עושים טעויות של צעירים, אוהבים כמו צעירים, חולמים כמו צעירים, וכואבים את החיים על אי השלמות שבהם, כמו כל אחד ואף יותר.

 הדיאלוגים של גיבוריה עמוקים, אמינים ביותר. השתיקות, ההימהומים, המבוכות, ההסתרות, התהיות, גילויי הנפש והתחבטויות הנפש. לעולם יהיו גיבוריה מחפשים את דרכם, מוצאים, מאבדים, מסכנים, מסתכנים למען אהבה, ומוצאים, כדי לחיות אותה עד טיפת דמם האחרונה. רוב גיבוריה הם נוודים. גיבורים שנודדים כדי למצוא את עצמם, כדי למצוא את אהבתם, כדי למצוא את גן העדן הפרטי שלהם. לפעמים הם מצליחים ולפעמים – לא. אבל הדרך שהם עושים, יכולה ללמד אותנו רבות, לגרום לנו לנסוע איתם ממקום למקום, לרצות להשתקע, לרצות לברוח, לפחד ולהיות אמיצים, לדעת לטעות, לדעת לכעוס, ומעל לכל לדעת לאהוב אהבת-אמת-מעוררת-השראה.
"פרש הברונזה", הוא הספר שבו התחלתי, ועליו אני ממליצה כעל תחילת המסע להכרת גיבוריה של סיימונס. ספר מדהים, שאינך יכול להרפות ממנו, אתה מתרחק מהמקרר בימי הרעב הגדולים, נדהם מעוצמת הרעב, מעוצמת האין, מהמקום הנורא אליו מגיעים בני-אדם בזמן מצור, בזמן מלחמה. איך הכל מצטצמם לכדי פרוסת לחם. לציפייה עד לחצי הפרוסה הבאה, לאכילת חומרים בלתי אכילים מתוך ייאוש, לאוזלת היד כשיקירייך אובדים, ליכולת ההישרדות, לרצון העז לחיות. כל אלה בתוך אהבה ענקית הנרקמת בין טטיאנה לאלכסנדר. זו האהבה המותירה אותם בחיים, המביאה גם אותנו להישאר איתם, מתוך הכמיהה לראות אותם מממשים אותה. הספר הבא הוא "טטיאנה ואלכסנדר" והספר השלישי בטרילוגיה הזו הוא "גן הקיץ". בכל אחד מהספרים הללו, נמצאים הגיבורים בסיטואציות שונות לגמרי, וכך הם הופכים לדמויות מלאות, שמשתנות למולנו במהלך השנים. יש בהם את הנשמה הטובה, אבל כתוצאה ממה שהם עברו, הם צריכים להתגבר על הפגיעה בנפשם, שכן מראות המלחמה והשנים הקשות, עשו שמות בנפשם, וגם בגופו של אלכסנדר. הם מתחבטים עם עברם, רבים זה עם זה ועם עצמם בתוך אהבתם האינסופית, ועם הסביבה. מנסים להבין מי הם באמת, מובילים גם אותנו לשאלות ולמחשבות ומצליחים להגיע לגן הקיץ שלהם, ולמנוחת הנפש.

ב"הנערה מכיכר טיימס", גיבורת הספר היא לילי קווין בת 24 המנסה לסיים קולג' ומתקשה לשלם את שכר הדירה. היא מגלה שהיא זוכה בפייס, אבל אין היא ממהרת למשוך את זכייתה, למרות מצבה הכספי העגום. שותפתה לדירה, איימי, נעלמת. הבלש ספנסר אומלי ממשטרת ניו-יורק נכנס לתמונה, ובניסיונות לגלות היכן איימי, מתגלות אמיתות לא פשוטות באשר לבני-משפחתה של לילי. במהלך הספר היא מתגלה כחולת סרטן, משתמשת בכספי הפייס, סוף סוף, לעצמה ולמשפחתה המסובכת, משתקמת בגופה, והעיקר – מוצאת אהבה.

"ילדי החירות" מביא לפנינו את סיפורה של ג'ינה אטביאנו, המהגרת עם אמה ואחיה לארצות-הברית מאיטליה. ג'ינה הצעירה וחסרת הפרוטה, מלאת חיים יופי ורצון להסתדר בעיר הגדולה, בוסטון. המפגש עם הארי ברינגטון, בן למשפחה עשירה ומבוססת באמריקה, מביא את שניהם אל סף תהום. החלטות שראשיתן באהבה וסופן בהרס עצמי. החלטות מהחיים.
"הדרך לגן עדן" הוא סיפורה של שלבי, הגדלה עם דודתה. היא מקבלת ממנה מתנה מפתיעה. מכונית מוסטנג צהובה. בעזרת המכונית היא מחליטה לצאת למסע חיפוש אחר אימה, אותה לא פגשה מעולם. הנסיעה התמימה כביכול, הופכת למסע מפותל, מסוכן ומעניין כתוצאה מהנוסעות המצטרפות אליה. כל אחת ועולמה השונה, כל אחת ותקוותיה. הדרך לגן עדן, מסתבר אינה כה פשוטה.
אחרי 3557 עמודים של קריאת כל ספריה המתורגמים של פאולינה סיימונס, אני מודה שהתעייפתי קמעה. הדרך הייתה ארוכה, אם כי מעניינת ביותר, ואני ממליצה גם לכם, להצטייד בזמן פנוי, שמיכה חמה ובאחד מספריה ולצאת לדרך.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

בספרייה שלנו / ד"ר רותי קלמן


ראשית דבריי, אני מברכת בשמי ובשם צוות הספרייה את ראש העיר הנבחר של דימונה, ומאחלת לו הצלחה גדולה בהצעדת עירנו האהובה לקראת עידן טוב ושוקק פעילות.
עתה לאחר החגים, מתמלאת הספרייה בפעילויות חדשות להעשרת עולמם התרבותי של תושבי דימונה. הספרייה מספקת כיום חומר קריאה נרחב – ישן וגם חדש, כשאנו קונים ספרים חדשים מדי שבוע. בספרייה יש ספרי עיון בנושאים שונים, שכולם להשאלה (למעט מילונים ואנציקלופדיות), ספרות יפה למבוגרים בעברית, רוסית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ומהרטית, ספרות לנוער, לילדים, ספרים ברוח היהדות, ספרות לשעות הפנאי – ספרי בישול, תיירות, יצירה, לימוד שחמט ועוד. למרות העידן האלקטרוני והדיגיטלי. מספר ההשאלות עומד על ממוצע שנתי של 48,000 השאלות. ההרשמה וההשאלה הם ללא תשלום.

הספרייה מעוניינת להגיע לכל תושבי דימונה. לא רק לאלה שקוראים, אלא גם לאלה שמחפשים דרך נוספת לבלות את שעות הפנאי שלהם. בממוצע מבקרים בספרייה כ-7000 ילדים ומבוגרים כל חודש, המשתתפים בפעילויות השונות, ואנו מקווים שהמספר רק ילך ויגדל.
לטובת המבקרים, מספקת הספרייה כיום עמדות מחשבים לקהל, פינות ישיבה עם עיתונים יומיים ומגזינים, אולם קריאה, אולם ילדים, ואולם לשעות סיפור (בימי ראשון ורביעי עם קלרה), להצגות (אחת לשבועיים-שלושה), לפעילות גנים ובתי-ספר, להרצאות מבוגרים (לפחות אחת לחודש) וגם להרצאות להורים וילדים יחד. בספרייה מתקיימות כיום מספר סדנאות למבוגרים: סדנת כתיבה, מועדון קוראים, וסדנת קוראים בקולנוע. בשנה שעברה הייתה גם סדנת יצירות אמנותיות מקיפולי נייר, השנה נפתח סדנה כזו  אם יהיה ביקוש.

לילדי יסודי תיפתחנה בקרוב סדנת יצירה בפלסטלינה (4 מפגשים) וסדנת כתיבה לילדי כיתות ד-ח. מלבד שעות הסיפור הרגילות לגיל הרך, אנו ננסה שני סוגי פורמטים חדשים, האמורים לתת מענה לגילאי היסודי בכלל ולציבור הדתי בפרט. האחד – תיאטרון הספרייה יציג בפני הקהל, אחת לשבועיים, "הצגה וספר – ומה שמעבר": הצגות מקוריות בעקבות ספרי ילדים (שמתאימים גם לרוח היהדות). לאחר ההצגה יתקיים דיון ופעילות הקשורים לספר, מתוך רצון לגרות את הילדים לקרוא. הפעילות השנייה תיקרא "מסיפורי צדיקים". היא מיועדת לגילאי א-ב, ובו תהיה הקראה של סיפור על-ידי דורית מאדי, ולאחריה – יצירה עם הילדים. אם יהיה ביקוש, נשתדל להמשיך בו ולפתח גם לגילאים נוספים.
למחפשים פינות שקטות בתוך הרעש וההמולה, אנו נפתח בקרוב חדר בקומת הכניסה, שיהיה מיועד ללימוד שקט. בנוסף, תהיה בקרוב תקשורת אלחוטית גם בקומה השנייה.

כערוצי תקשורת עם הקהל, יש לספרייה את הפינה הזו במקומון "מביט", וגם את הפינה הקבועה בתשקיף העירוני, שבה ניתן לגלות מה יקרה בשבוע שלאחר-מכן. לוח הודעות אלקטרוני בספרייה מודיע על האירועים המתקיימים, ומהבית ניתן גם להיכנס לאתר המקוון "דימונה ספרייה עירונית" שמעודכן על בסיס יומי. באתר יש אפשרות מהבית לבדוק מהם הספרים הקיימים, האם הם פנויים, ניתן להזמין ספרים שנמצאים כרגע בהשאלה, וניתן לראות מהם הספרים החדשים שקוטלגו. עוד ניתן למצוא באתר מידע על כל הפעילויות של הספרייה, לכל הגילאים, מידע על סופרים ומשוררים שנולדו או נפטרו בחודש הפרסום, וכן קישורים לירחונט, המאפשר גישה אינטרנטית ובחינם לכתבי עת פופולריים ואיכותיים, גישה לבלוג הספרייה (שבו כתבות והפנייה לערוצים ואתרים נוספים), לפייסבוק של הספרייה וליוטיוב של הספרייה. אנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להעשיר את האתר, כך שהשיטוט בו יהיה אף הוא חלק מבילוי שעות הפנאי שלכם.
מבנה הספרייה כיום, כבר אינו עומד בדרישות הזמן והצרכים. הפונקציונליות שהתאימה לספרייה לפני יותר מעשור – אינה מתאימה עוד. ספריית העתיד תצטרך להיות חדשנית יותר, מזמנת, נוחה, מגוונת בפעילויותיה, פתוחה לקהל רחב וגדול יותר. לנוער, לדוגמא, היה רצוי חדר משלו. חדר ברוח צעירה, כדי שיירצה להגיע לספרייה גם כיום בעידן הדיגיטלי.
אין ספק, שכדי להשתלב כראוי במרחב הציבורי של דימונה, שעל פי התחזיות יילך ויגדל בשנים הבאות, תצטרך הספרייה כולה לעבור לא רק שינוי במערך החדרים שבה, אלא אף מתיחת פנים קוסמטית, שהינה פועל יוצא מהזדקנות הבניין וציודו.
כולי תקווה, לשיתוף פעולה של כל הגורמים, שבלעדיהם לא נוכל להוציא את חזון הספרייה לפועל. כולי תקווה, שקברניטי העיר, ותושביה, ישתפו פעולה למען ספריית העתיד, שאם תיראה – כפי שאני רואה אותה כיום בדימיוני – הרי שכולם, אבל כולם בלי יוצא מהכלל, יגיעו אליה בריצה, וייצאו ממנה בחיוך, ובינתיים, בואו ליהנות מהמבחר המוצע. אנחנו לשירותכם.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
להתראות בספרייה.

יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

לאונרדו דה-וינצ'י/ ד"ר רותי קלמן


בפתח דבר בספרו של מייקל ג'יי גלב  "לחשוב כמו לאונרדו דה-וינצ'י: שבעה צעדים לקראת חשיבה גאונית", כותב הסופר: "אני מאמין בכל לבי שגאונותו של לאונרדו טמונה לא רק ביצירותיו אלא גם ביכולתו לשמש לנו מקור השראה ליצור בעצמנו. שאלת המפתח היא, כמובן, האם אפשר למצות את עקרונות גישתו של לאונרדו להשגת ידע ולטיפוח האינטליגנציה וליישמם כדי שיאצילו עלינו מרוחם וינחו אותנו להגשמת הפוטנציאל האישי שלנו בצורה מלאה. תשובתי לשאלה זו היא חד-משמעית: כן! את היסודות החיוניים לגישתו של לאונרדו לידע ולטיפוח האינטליגנציה אפשר לחקור, ליישם ולחקות. מעבר לכל הישגיו המרהיבים, לאונרדו דה-וינצ'י הוא מעין אב-טיפוס לפוטנציאל האנושי, שאפשר ללמוד ממנו למה אנו מסוגלים." (שם, ע' 10).

למרות שכולנו יודעים שלאונרדו דה-וינצ'י היה גאון יוצא דופן, מוכיחים מחקרים מדעיים מהעידן החדש, שרוב בני האדם אינם מעריכים נכון את יכולותיהם השכליות. חוקרים גילו שבעזרת הכשרה מתאימה אפשר לשפר בצורה משמעותית תוצאות של מבחני איי-קיו, המאפשרים מדידה אובייקטיבית של כישורי הבנה, הסקת מסקנות וכושר שיפוט. כלומר, שלא מדובר בתכונה מולדת שאינה ניתנת לשינוי. כיום ידוע שיש סוגים שונים של אינטליגנציות: לוגית-מתמטית, מילולית-לשונית, מרחבית-מכנית, מוזיקלית, גופנית-תנועתית, בין-אישית-חברתית ופנים-אישית (מודעות עצמית).
עוד גילו החוקרים, שהמוח שלנו מסוגל להרבה יותר משאנו חושבים. המוח שלנו, יותר גמיש ורב-ממדי מכל מחשב-על. הוא מסוגל ללמוד שבע עובדות בשנייה, בכל שנייה, מעכשיו ועד סוף חיינו. האינטליגנציה מצוייה לא רק במוח, אלא בתאים הפזורים בגוף כולו. המוח הפרטי שלנו שונה מכל יתר המוחות בעולם. אין בכל ששת מיליארדי בני האדם החיים כיום, אחד אחר, שהוא בדיוק כמונו, והמוח שלנו גם מסוגל ליצור דפוסי מחשבה אפשריים במספר בלתי מוגבל.
המוח יכול להשתפר עם הגיל, אם רק נשתמש בו נכון, טוענים החוקרים. זאת בניגוד לתפישה הרווחת שדעיכה של היכולות המנטליות והפיזיות היא חלק בלתי נפרד מההזדקנות. לאמיתו של דבר, הנירונים שבמוח מסוגלים ליצור קישורים חדשים עם מורכבות גדלה והולכת, וגם אם נאבד אלף תאי מוח כל יום מעתה ועד סוף חיינו, האובדן הזה יסתכם בפחות מאחוז אחד מסך כל היכולת השכלית.

דרכנו להצליח בחיים היא לעיתים לקחת לנו מודל לחיקוי. ספר הגאונים מונה את עשרת הגדולים שבין הגאונים, שוודאי אפשר לקחת אותם כמודלים טובים לחיקוי: אלברט איינשטיין, פידיאס (הפסל ומתכנן הפרתנון) אלכסנדר הגדול, תומס ג'פרסון, סר אייזק ניוטון, מיכלאנג'לו, יוהן וולפגנג פון גתה, בוני הפירמידות, ויליאם שייקספיר והגדול מכולם: לאונרדו דה וינצ'י.

מחבר הספר מציין שבעה עקרונות לשיטת החשיבה של דה-וינצ'י, אותם הוא ממליץ לכולנו לאמץ:
עקרון הסקרנות – סקרנות ללא גבול בחיים ושאיפה ללמוד כל הזמן.
עקרון הראייה מתוך התנסות – מחוייבות לבחון את הידע באמצעות ניסוי והתנסות, התמדה ונכונות ללמוד מטעויות.
עקרון החושניות – חידוד החושים, בייחוד חוש הראייה, כאמצעי לחוויה מועצמת יותר.
עקרון העמימות – נכונות לקבל את הרב-משמעי, את הפרדוקס ואת חוסר הוודאות.
עקרון האמנות/מדע – פיתוח האיזון בין המדע והאמנות, בין ההיגיון לדמיון וחשיבה "כל מוחית".
עקרון טיפוח הגוף – טיפוח החן, המיומנות הדו-צדית, הכושר הגופני, היציבה הנכונה והאיזון הגופני.
עקרון הקשר – הכרה בכך שכל הדברים והתופעות קשורים זה לזה. חשיבה מערכתית.
הסופר מפתח את הנושא כשהוא מדגים כל עיקרון דה-וינצי'יאני בעזרת קטעים מתוך כתביו של דה-וינצ'י, רישומיו וציוריו. הספר מכיל גם שאלות למחשבה ולהערכה עצמית, ומטרתן לגרות את המחשבה ולשמש השראה ליישום העקרונות. כמו-כן מכיל הספר תרגילים מעשיים לטיפוח האישי והמקצועי. חלק מהתרגילים קלים לביצוע, ואחרים דורשים עבודה עצמית מאתגרת.

בנוסף, ישנה רשימה של ספרים ומקורות שאפשר להיעזר בהם כדי להתעמק בכל עיקרון וליישמו טוב יותר. הספרים הם מתחום הרנסנס, ההיסטוריה של הרעיונות, טיבה של הגאונות וכמובן חייו ועבודתו של דה-וינצ'י.
לחובבי הרישומים צפויה הפתעה מלבבת בחלקו האחרון של הספר. מוצע שם קורס רישום למתחילים ברוח רישומיו של דה-וינצ'י ובו תרגילי הצללה, תרגילי רישום מהזיכרון, תרגילי פרספקטיבה ועוד.

לאונרדו דה וינצ'י נפטר בגיל 67. חייו היו שזורים בהישגים מרשימים בתחום הציור, הפיסול, המתמטיקה, הפילוסופיה, האנטומיה, האופטיקה, הגיאומטריה, ההידראוליקה, התעופה, האדריכלות, ההנדסה, והרשימה עוד ארוכה. איש מלבדו לא ניסה להגיע להישגים בכל כך הרבה תחומים שונים, ולמרות שיש המקטרגים על כמות היצירות הלא גמורות שנשארו אחריו, בדבר אחד אין לאיש ספק – לאונרדו היה גאון, ששימש ועדיין משמש כמופת לחיפוש אחר הנשגב מבינתנו.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!

קריאה נעימה.

יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

בתו של שומר הזיכרון מאת קים אדוארדס

כתבה: ד"ר רותי קלמן



כשסיימתי את הספר "בתו של שומר הזיכרון"  של הסופרת קים אדוארדס, נזכרתי בסרט "איש הגשם". לא רק בגלל האח עם תסמונת דאון, אותו שיחק כל כך טוב ובאופן מרגש כל-כך דסטין הופמן, אלא בגלל העובדה, שהאח השני (אותו שיחק טום קרוז) לא ידע עליו, כל עוד אביו היה בחיים. האב, בסרט, שם את בנו הבכור במוסד, דאג לו כל חייו וביקר אותו, אבל מעולם לא סיפר לבנו הצעיר על אחיו.


בספר שלפנינו מדובר ברופא שנקלע לסופת שלגים ונאלץ ליילד את אשתו בקליניקה שלו, בעזרת האחות שעבדה איתו. התקופה היא אמצע שנות השבעים, וההורים הטריים אינם יודעים שההריון הזה הוא כפול. האשה, מטושטשת מגז הרדמה, מבינה שנולד בן, ולא לגמרי קולטת שהיא יולדת גם בת. הרופא האב מזהה שהילדה היא עם תסמונת דאון "מה שמשך את עיניו היה הקווים המובהקים, העיניים הפונות כלפי מעלה כמו בצחוק, קפל העפעף, האף הפחוס..." ומיד עולים לפניו דברי הרופא שלימד אותו בלימודי הרפואה, שלא נתן סיכוי רב לילדים כאלה, ואף הדגיש שיש סיכוי שליבם חלש מדי.
באותו הרגע נזכר הרופא האב גם באחותו הקטנה, עם ההתפתחות האיטית והלב החלש, שנפטרה בגיל 12: "הוא החזיק את התינוקת ושכח מה עליו לעשות. ידיה הזעירות היו מושלמות, אבל הפער בין האגודל לאצבעות האחרות ניכר בבירור... הוא דמיין לעצמו את לבה, קטן כשזיף ומן הסתם פגום, וחשב על חדר הילדים שסויד בקפדנות ועל בובות הפרווה והמיטה היחידה. הוא חשב על אשתו העומדת על המדרכה לפני ביתם המכוסה שלג ואומרת: "העולם שלנו כבר לא יחזור להיות כמו שהיה." בבהלת הרגע ומתוך רצון להציל את חייהם הוא מגיע להחלטה נמהרת: "יש מקום אחד," אמר (לאחות – ר.ק.) ורשם שם וכתובת על גב מעטפה. "הייתי רוצה שתיקחי אותה לשם. בבוקר, אני מתכוון. אני אוציא את תעודת הלידה ואצלצל אליהם להודיע שאת באה." "אבל אשתך," אמרה האחות, וממקומו הרחוק הוא שמע את ההפתעה ואת ההתנגדות בקולה. הוא חשב על אחותו, רזה וחיוורת, מנסה להסדיר את נשימתה, ועל אמו הפונה אל החלון להסתיר את דמעותיה. "את לא מבינה?" שאל בקול רך. "הילדה המסכנה הזאת תסבול, קרוב לוודאי, מפגם רציני במוח. פגם קטלני. אני מנסה לחסוך מכולנו צער נורא." הוא דיבר בטון משכנע. הוא האמין במילים שיצאו מפיו. האחות ישבה והסתכלה בו מופתעת."

כשאשתו מתעוררת הוא מספר לה שנולדו תאומים, בן ובת, והילדה מתה בלידה. האשה הצעירה מאמינה כמובן לבעלה, אך מתקשה להתגבר על אובדן הבת. לבעל נודע בינתיים שהאחות שהייתה אמורה להניח את התינוקת בת-יומה במוסד, לא היתה מסוגלת לעשות זאת, והיא מגדלת בעצמה את הילדה. הם שומרים ביניהם על קשר, והסוד שבתוכו, והחרטה, אינם מאפשרים לו חיים שלווים ומאושרים.

בינתיים, גדלים שני התאומים, פול ופיבי, בשני בתים נפרדים, בלא שיידעו זה על זו. האחות, קרוליין, מצליחה לגדל את פיבי באהבה רבה, ועם כל הקשיים היא מאושרת מאד בחברת בתה המאומצת, בעוד שהמשפחה האמיתית של הילדה, מפורקת, אף מבלי לדעת למה. האב, ששרוי במצוקתו, אינו מעז לספר לאשתו ולבנו על הטעות הגדולה של חייו. האם, שמרגישה ריקנות אין קץ עם כל אהבתה לבנה, מרגישה שהאב בנה חומה סביבו, והם אינם יכולים לשחזר את האושר שליווה אותם טרם הלידה. הבן, שלכאורה לא חסר לו דבר, מרגיש את היעדרו של קשר חם בין הוריו, מה שמקרין גם על יחסיהם איתו, למרות אהבתם אותו.

כשרואים את החום והאהבה המקיפים את הילדה שננטשה, ואת החום, האהבה והאנרגיות החיוביות של הילדה עצמה, עוברת כמובן המחשבה, שאילו האב-הרופא לא היה מגיע להחלטה זו, ופיבי היתה גדלה בחיק משפחתה המקורית, כנראה שהמשפחה הייתה מאושרת ביותר, וחיה חיים שלמים ומלאים באהבה רבה. אך דווקא בגלל שניסה למנוע את הסבל, גרם האב לכל משפחתו לסבול.

הסיטואציה בספר, אינה הסיטואציה הרגילה לזוגות. בשנת 1965 לא ידעו לאבחן כמו היום את הבעייה בשלב ההריון, ונשים ילדו את עוברן, וקיבלו את הידיעה מהרופא המיילד. זו היתה כבר החלטה של זוג ההורים מה לעשות, אבל כאן, היה מקרה מיוחד. לרופא שהיה צריך ליילד את האשה היתה תאונה, והבעל, שהוא רופא במקצועו, נאלץ לבצע בעצמו את הלידה בלית-ברירה. הנסיבות של האירוע, הידע שלו לזהות את הסימפטומים, וההיסטוריה המשפחתית שלו עם אחותו, גרמו לו להחליט על דעת עצמו בלבד.

נראה על-פי אופייה של האם במהלך הספר, שאילו היו בסיטואציה שבה שניהם מבינים מה לפניהם, ולא רק הוא – אין ספק שאשתו לא הייתה מניחה לתינוקת לעזוב והייתה מגדלת אותה באהבה רבה. כך חושבת גם קרוליין האחות, כשהיא בדרכה עם התינוקת למוסד, שבסופו של דבר לא השאירה בו את הילדה "היא הסתכלה שוב על התינוקת. לא היה לה ספק שנורה הנרי הייתה רוצה לחבק את הילדה הזאת, גם אם נגזר עליה לא לגדל אותה", אבל איש לא נתן לה את האפשרות להחליט.
כן, לפעמים אנחנו מגיעים להחלטה שגויה שהיא הרת גורל לקיומנו, ו/או לקיומם של אחרים, ולעומת זאת יש מי שמחליט החלטות אמיצות ומלאות השראה שיכולות להציל חיים, כפי שעשתה האחות קרוליין בספר, וכפי שעושים הרבה אחרים גם היום, כשהם מאמצים באהבה את הנשמות הטהורות האלה ועוזרים להן לפלס דרך בחיים.

יש ספרים רבים על הנושא. אזכיר רק שניים מהם: "לגדול עם תסמונת דאון: הדרך לעצמאות" מאת זיגפריד פ. פושל, ספר שמביא תוכניות חדשניות בתחום ופתרונות מעשיים, וספר אישי מאד ומרגש, שנקרא: "נד ואני – להתבגר עם תסמונת דאון". גרג פאלמר, כותב הספר, מתעד בו שנתיים חשובות בחיי בנו.
קריאה נעימה.


יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

חתונה מלכותית / ד"ר רותי קלמן


בעקבות סרטי האגדות של אולפני דיסני, יצא לאור ספר בהוצאת "ידיעות ספרים" בתרגום של סיגל גפן. הספר פותח לפנינו את הדלת לחתונותיהם של הגיבורים האהובים: סינדרלה והנסיך, בל והנסיך מ"היפה והחיה", הנסיך נוין וטיאנה מ"הנסיכה והצפרדע"  ופלין ורפונזל מ"פלונטר". בספר, מנסים להרחיב מעט, על מה שקרה, לכאורה, בין ה-Happy End כשהגיבור והגיבורה עומדים זה מול זה ומביטים באהבת אין-קץ זה על זו, וזו על זה לבין המשפט האלמותי: "והם חיו באושר ועושר עד היום הזה". כי עד עתה לא בדיוק ידענו מה קרה ביום החתונה, או מה קרה בחיי הגיבורים בהמשך דרכם. אירועים אלו כבר נמשכו, או לא, רק בדמיונו של הקורא או הצופה.
בעולם האמיתי שלנו, זוגות שנישאים רוצים שהיום המאושר בחייהם, יהיה יום מהאגדות. הכלה תהיה נסיכה מהאגדות, החתן – נסיך, והאולם – ארמון מלכותי. ובקיצור – חתונה מלכותית.
לכאורה, זה מה שאנו מקבלים גם בספר הנושא שם זה. אולם, לאמיתו של דבר, הדמויות הפלקטיות של הספרים והסרטים, פועלות כאן ב"הפוך על הפוך". הן הופכות בספר לבני-אדם בשר ודם כמונו, כשהן מתלבטות באותן התלבטויות כמו של כל זוג צעיר שעומד להינשא בעולם האמיתי.  פתאום מתגלים רגשות אנושיים, משפחתיים, חבריים, של בני הזוג המלכותיים העומדים להינשא, והם נעשים פשוטים ואמיתיים אף יותר מאיתנו. לא חשוב להם לעשות חתונת פאר שתהיה יותר יפה משל אחרים, ולא חשוב להם מה יגידו, אלא חשוב להם שהם יהפכו את בני הזוג שלהם למאושרים יותר ויותר. חשוב להם  שידידיהם יהיו איתם בחתונה (אפילו אם הם אנשים פשוטים, או בעלי-חיים), ובניגוד למלכים ומלכות שבאגדות, שמשרתים מבצעים בשבילם עד אחרונת המטלות, הרי שכאן אנו רואים אותם, ברוח הימים האלה,  יוזמים, רוצים, מקווים, פועלים בעצמם, לא נותנים לאחרים להכתיב להם את מהלך היום המאושר הזה, ובעצם, כמו הזוגות של ימינו. הם הקובעים מה יהיה, ומי יהיה, וכמה.
אם-כן, מה חשוב לסינדרלה לקראת חתונתה? כפי שצניעותה מבטאת את אישיותה היפה, כך גם לפני החתונה, היא מתלבטת בנושא השמלה, שכן המלך, רוצה שסינדרלה תלבש את שמלת החתונה שלבשה אשתו המלכה. אך השמלה מהודרת מדי עבורה, ושרשרת הפנינים של המלכה, אמו של החתן, כבדה מדי בשבילה.  היא רוצה ללבוש משהו צנוע יותר, שמתאים לאופייה. לכן זה רגע מביך עבורה, כי אם היא לא תיקח את השמלה והשרשרת של המלכה -   המלך ייעלב. ברגע זה של התלבטות נזכרת סינדרלה בעצת אמה מימי ילדותה. האם נתנה לה מחרוזת קטנה ואמרה: "סינדרלה, בכל פעם שאת נתקלת בבעיה, המחרוזת הזאת תזכיר לך להקשיב לליבך, וזה כבר יוביל אותך אל הפתרון". ברגע זה מבינה סינדרלה מה באמת היא רוצה לעשות. היא משלבת בין שתי המסורות של הכלות – בין משפחתה למשפחתו של הנסיך, גם בשמלה וגם בשרשרת, וכולם מרוצים. העכברים שעזרו לה בימי עונייה, משמשים בחתונה כשושבינים המפזרים את עלי הוורדים על הדרך, והם שנושאים את טבעות הנישואין של החתן והכלה.
בל, מ"היפה והחיה", מדגישה בפני מארגני הטקס, שבין אורחיה יהיו גם גברת תיון והמשרתים, שהיו ידידיה הטובים. מכיוון שהנסיך היה תמיד בודד בתקופה שהוא היה "החיה", דואגת בל, שכל אנשי הכפר יבואו לברך אותם, מה שגורם לנסיך להיות מאושר ביותר.
טיאנה, ב"הנסיכה והצפרדע", מתגנבת למטבח ומכינה בעצמה את תפריט החתונה, והיא גם דואגת שפריטים קטנים שהיא מוסיפה לעצמה יזכירו לה את האהובים עליה. בנזר הפרחים שבידיה, שוזרת טיאנה את כף העץ הישנה והאהובה של אביה, היא לובשת את השמלה הפשוטה שאמה תפרה באהבה, ועונדת את התליון שקיבלה מחברתה שרלוט.
"פלונטר" הוא גירסה קולנועית שיש בה רמז לסיפור "פעמונית" של האחים גרים. בסיומו של הסרט, מצליח פלין להחזיר את הנסיכה רפונזל לארמונה ולהוריה, והמלך והמלכה מקבלים אותו כראוי. אולם אין כל זכר להמשך חיים משותפים בין פלין לרפונזל.
בספר "חתונה מלכותית" לוקח פלין את רפונזל לטיול מיוחד של שייט באגם. שם הוא מציע לה נישואין. מה שנחשב כיום לדרך רומנטית ביותר להציע נישואין במוסכמות החברתיות של ימינו. רפונזל כמובן נענית בחיוך מאושר. את זרי החתונה שלה היא מכינה מפרחי-בר פשוטים, ואת שמלתה מעצבת רפונזל בעצמה. פסקל (הזיקית של רפונזל) ומקסימוס (הסוס של פלין) נבחרים לשאת את טבעות הנישואים שלהם. כאן אנו רואים את המקום המכובד שמעניקים רפונזל ופלין לידידיהם הקרובים למרות שונותם.
כיאה לבני זוג מלכותיים משמשים סינדרלה, בל וכל היתר, בהתנהגותם, דוגמא נאה לקוראים הצעירים ולזוגות שמתחתנים. נכון שזו חתונה מלכותית. נכון שהם יהיו בה נסיך ונסיכה, אבל, מה שחשוב זה לשמור על הצניעות, לשמור על הידידים שהיו, להתייחס לאורחים ולכבד אותם (מה שחלק מהזוגות שנישאים כיום קצת שוכח...), לא "לדרוך" על אף אחד בדרך לאושר, ולהיות בני-אדם, במובן הטוב של המלה.
נראה שהושקעה מחשבה גם בהתאמת הכריכה של הספר לנושא. הצבע הוורוד של הכריכה, ובעיקר בעובי, ברכות ובריפוד, כדוגמת אלבומי החתונות של ימינו.
אז שיהיה במזל טוב לנסיכים ולנסיכות באשר הם. מאחלת להם את כל האהבה שבעולם, ורק לא לשכוח מה באמת חשוב.
קריאה נעימה וחג שמח.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

שוקולד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד / שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד...  / שוקולד קטן ושוקולד גדול / שוקולד יקר ושוקולד בזול / שוקולד אגוזים ושוקולד סתם / לעשירים ולכולם והריח בחינם / וכל האזרחים עוצרים ומריחים...". השיר הזה של "הכבש השישה-עשר" שנכתב על-ידי יונתן גפן והולחן בידי יוני רכטר, מתייחס כמובן לבית-חרושת "עלית" שעמד בכניסה לרמת-גן והדיף ריחות מפתים של שוקולד. בית החרושת כבר לא קיים היום, אבל מי שזכה להריח אותו הריח באותו המקום, נצרב לו ודאי הזיכרון המתוק ההוא.

כשהחלטתי לכתוב בטור שלי על שוקולד, נפניתי לבדוק כמה ספרים יש בנושא השוקולד. נדהמתי מהעובדה, שכבר בבדיקה של ספרייתי בלבד, מצאתי המון ספרים, לגדולים ולקטנים שהכותר שלהם קשור לשוקולד, אם כי בכמה מהם מופיע השוקולד כמטאפורה או דימוי (למשל: "חיילי שוקולד" של אבישי כ"ץ (אוטוביוגרפיה של תת-אלוף במיל.) או "החיים כשוקולד" (ספר שירים של דורי טרופין), או כנושא המרכזי למתכונים, כגון: "שמח במטבח : שוקולד" / פיונה פצ'ט.
נראה כי המשיכה לריחו של השוקולד וטעמו המופלא, הציתה את דמיונם של הסופרים בכיוון של יצרים אפלים כאלה ואחרים והניבה ספרי מתח רבים למבוגרים: "שוקולדים לרצח" / קייט ויט, "פרשת השוקולדים המורעלים" / אנטוני ברקלי ; "מלחמת השוקולד" / רוברט נורמיור ; "כמו מים לשוקולדה" / לאורה אסקואיבל , שכתבה וגם ביימה את הסרט, הנע בין פנטזיה למציאות ומתרחש ברובו בין סיריה של טיטה, נערה מבית ספרדי שמרני המגלה וירטואוזיות רבה ביותר בבישוליה ; "ליקר שוקולד" / שרה קיסנר (ספר מתח מעולה על משפחה אברכית מרובת ילדים הנקלעת למזימה אפלה הקשורה בשוקולד) וגם הספר "שוקולד" של ג'ואן האריס שבעקבותיו יצא גם סרט יפיפה. הספר מתאר קורותיה של אשה צעירה (אותה מגלמת בסרט השחקנית ז'ולייט בינוש המדהימה), המגיעה עם בתה הקטנה לעיירה בצרפת ופותחת חנות שוקולד שמשנה את חייהם של בני העיירה (תפקיד חשוב ויפה ממלא בסרט ג'וני דפ, המתאהב בה).

מובן מאליו שיש גם הרבה ספרים לקטנים שמתייחסים למעדן המתוק הזה. לדוגמא: "ילד של שוקולד" / חגית כהן ; "ילדה חסה וילד שוקולד" / מיכל ורד ; "תעלומת השוקולד" / יהודה (אודי) ויור ; "בגלל פודינג שוקולד" / מירה מאיר ; "בית משוקולד" – שירים שאוהבים ילדים / שיבולת ברזני ; "ג'ינגי או שוד השוקולד הגדול" / גלילה רון-פדר עמית ; "ארץ הממתקים והשוקולד" / שרה זלוף ; "עפיפונים ועוגיות שוקולד" / רות ריכטר, ועוד. בספר "המסע לכפר השוקולד" של דוד בן-קיקי, מצליחה הילדה ניצה להתגבר על תאוות השוקולד ובכך היא מצליחה להציל כפר שלם. הוויתור שלה הופך לברכה גם לה וגם לאנשי הכפר.

ספר מקסים במיוחד הוא הספר:"צ'רלי בממלכת השוקולד" או במהדורה אחרת "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. הרבה ערכים יכולים הילדים, ללמוד דרכו. החל בחייהם של בני המשפחה של צ'רלי, כיצד הם מצליחים בעוני מרוד להישאר אופטימיים, לוותר באהבה לילד, להתחלק ביניהם מבלי להתלונן ולהצליח לחנך את הילד למידות טובות. צ'רלי הקטן מאד אוהב שוקולד, אבל המצב הכספי מאפשר למשפחה לקנות לו רק חפיסת שוקולד קטנה אחת בשנה, ביום הולדתו. אז הם רוצים שייהנה לבדו מהממתק, אותו הוא אוכל להנאתו במשך חודש שלם. מפעל השוקולד המפורסם והאיכותי, שלידו הוא עובר מדי יום בדרכו לבית-הספר, מגרה את חושיו ומפעיל את דמיונו. אבל איש מאנשי המקום לא יכול להיכנס למפעל שהוא סגור ביום ובלילה ולא ידוע מי בכלל עובד בו. יום אחד מפזר בעל המפעל חמישה כרטיסי זהב בתוך החפיסות הנשלחות למכירה, ומודיע שמי שיזכה בכרטיס – יוזמן ליום סיור במפעל ובמשאית ממתקים לכל חייו.
כמובן שהיוזמה של בעל המפעל מקפיצה בין-יום את רף המכירות של השוקולד בכל הארץ. חפיסת יום ההולדת של צ'רלי מתגלה כאכזבה, וצ'רלי מבין שאיבד את סיכוייו להגיע לסיור. גם ההקרבה של  הסב הזקן שלו שמוותר על הפרוטות המעטות ששמר בסתר, כדי לקנות חפיסה נוספת, אינן נושאות פרי, ואז קורה הנס וצ'רלי מוצא מטבע. הוא  קונה חפיסת שוקולד, ומרגש את בני המשפחה ואת כל בני המקום כשהוא מגלה בה את כרטיס הזהב החמישי והאחרון.
לסיור מגיע צ'רלי הנרגש בלווית סבו בן ה-96, שהאירוע מוציא ממנו אנרגיות מחודשות וטובות. ווילי וונקה, בעל המפעל, מוביל את חמשת הילדים ומלוויהם במסדרונות ובמבוכים, עד שהם מגיעים ל"חדר" השוקולד. ובכן, זה לא בדיוק חדר. זה מרחב ענק שבו בקעה ומדשאות מוריקות, ובאמצע – נהר גדול של שוקולד הנשפך באשד מעל צוק תלול. לרגלי האשד – צנורות זכוכית ענקיים שיונקים את השוקולד מהנהר ומעלים אותו אל חדרי העבודה. כל הנוף, עשוי ממתקים, והעובדים, הם גמדים משבט האומפה-לומפה, והם עובדים במרץ ובשירה.

ארבעת הילדים האחרים, מלבד צ'רלי, מתחילים לעשות בעיות. כל אחד, על-פי תכונותיו הרעות. הם מפונקים, אנוכיים, לא ממושמעים ותאבי בצע. כגודל מידותיהם הרעות, כך – עונשם. העונשים קשורים למקום, וכל ילד שנענש יוצא ממעגל הסיור, כשגמדי האומפה-לומפה פוצחים מיד בשיר תוכחה על תכונותיו הרעות, ומה שקורה ויקרה לו אם ימשיך להיות רע. אין ספק, שכל אחד מהילדים (והקוראים) לומד פרק בהילכות התנהגות.
כך מתוודעים האורחים והקוראים גם למכונת המסטיק הגדולה, לסוכריות הקוביה המסתובבות, לחדר האגוזים, בו יושבים מאה סנאים ומפצחים, ולחדר השוקוטלויזיה. כשצ'רלי נשאר אחרון מהילדים, מגלה לו וילי וונקה, שהוא ידע שהוא זה שיישאר אחרון, והוא מגלה לצ'רלי ההמום, שהוא מוריש לו את המפעל כולו, מעביר את כל המשפחה לתחום המפעל ופותר את מצוקתם. בטוב ליבו, מעניק וילי וונקה, בסוף הסיפור, משאית מלאה ממתקים לכל אחד מהילדים האורחים.

הספר, איך לא, הפך כמובן לסרט מצליח ומדהים בפירוטכניקה שבו, ואת תפקיד בעל המפעל מגלם שוב, ג'וני דפ. ועם כל הממתקים והשוקולדים האלה, לא נותר לי אלא לאחל לכל עם ישראל שנה טובה, בריאה, ערכית ומתוקה.


יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

הארי קליפטון / ד"ר רותי קלמן


טרילוגיה מעניינת מספק לנו הסופר ג'פרי ארצ'ר. הספרים: "ימים יגידו", "חטאי האב" ו"סוד שמור" אינם עומדים בפני עצמם והם מכריחים אותנו לקרוא אותם בזה אחר זה. רק בימים אלה יצא לחנויות תרגומו של הספר השלישי "סוד שמור" והוא אמור לחתום את השלישייה.

הארי קליפטון הוא נער עני המתחיל את חייו עם אמא, סבא וסבתא ודוד אנאלפבית שעובד במספנות בעבודה קשה, ובתור המפרנס היחידי מתייחסים אליו בכבוד, וסופגים מידיו בשקט השפלות ומכות.
הארי לא זכה מעולם לראות את אביו, עליו נאמר שנפל במלחמה. את ילדותו מעביר הארי בבריחה מבית הספר אל המספנות ואל איש מסתורי בשם "אולד ג'ק", החי בקרון רכבת ומנהל עימו שיחות ארוכות, שבדיעבד מתבררות כחשובות לעתידו. בעזרת "אולד ג'ק", אמו הטובה, המחליטה לצאת לעבודות קשות כדי לתת לילד איכות חיים והשכלה, וכן בזכות מורים טובים שהבינו עד כמה הילד חכם, חוזר הארי לספסל הלימודים, והוא מתחיל ללמוד ברצינות ולהצטיין. בזכות מילגה, הוא מגיע לבית ספר שמיועד בדרך-כלל רק לעשירים. זוהי פנימייה, והארי לומד להיות עצמאי, לדעת מי אויב ומי אוהב, ואיך להסתדר.

אחד החברים הטובים שלו בפנימייה הוא ג'יילס ברינגטון, וחיי שתי המשפחות משתרגים זה בזה מעתה והלאה, על פני כל הטרילוגיה, כשלמרות כל הבעיות – עומדת מעל הכל החברות והאהבה של שני הידידים.
חייו של הארי קליפטון עוברים תהפוכות רבות וקיצוניות, הוא לומד לדעת מה באמת אירע לאביו, וכמובן שאיני רוצה לפרט עוד מן הקורות בספר זה, כדי לא לגלות למי שרוצה לקרוא את מה שעתיד להתרחש בספר המותח הזה. אבל אוכל להגיד שיש מי שמושך בחוטים מעל הדמויות הפועלות, מי לטובה, ומי לרעה. זה מול זה עומדים תככים ומזימות ומהלכים ערמומיים הבאים מתוך רצון לשבש את חיי הגיבורים, ולרוב, מצליחים הטובים לנצח.
כל החתירה הזו, מאחורי הקלעים, מזכירה לי את פרקי אופרות הסבון שיצא לי לראות רק במסגרת הישיבה בחדרי קבלה שונים. לא משנה אם ראיתי את פרק 1500 או 3000 תמיד מדובר בחתירה מאחורי הקלעים בין האשה לבעל או להיפך ובין הכלה, החמות, הגיסה או השכנה לאלה שבסביבתם. ובכן, זה ממש לא סוג הסרטים שהייתי צופה בהם מרצוני, ואני בטוחה שהם אינם סרטים הבאים לחנך לאהבת הזולת. נכון שבחיים אנו צריכים להתמודד לפעמים עם אנשים לא ישרים, ולדעת לזהותם מבין חברינו, אבל באופרות סבון הללו נראה שאיש לא יוצא נקי מהעניין, והפרופורציות מעוותות.
במה שונה הטרילוגיה מהסדרות הטלוויזיוניות הללו? שבכל זאת, בבסיס ובמרכז הספרים הללו, נמצאים האנשים הטובים, שחותרים לחיים טובים, שחותרים לאהבת הזולת ולעזרה. שקיומם אינו מחייב דריכה על אחרים, שהם מוכנים להודות בטעויות, לעבוד קשה מאד כדי להצליח, וכל רצונם הוא להעניק חיים טובים למשפחותיהם.
במהלך הזמן אנו מתוודעים להארי הנשוי, לאמו האוהבת, המשקיעה את כל קיומה וכוחותיה בניסיון להביא את בנה למקום טוב יותר ממה שהיא זכתה לו, לאשתו החכמה, שאהבתה בתחילת דרכם המשותפת, מצילה את הארי מאובדן, לסבסטיאן וג'סיקה והיחסים הטובים שביניהם והתמימות, שעדיין קיימת עד הסוף גם בילדים, אבל גם בהורים, שאינם צופים מהלך אחד שגוי מאד, שיישנה את גורלם, ובנקודה זו בספר, אף בלא להסגיר פרטים מדוייקים, אני מוכרחה לומר שפיקפקתי באי היכולת של הזוג החכם הזה, לראות צעד אחד קדימה ולהבין שהם טועים באפשרם לבנם לנהוג בדרך שבה הוא נוהג.
יש לי הרגשה שג'פרי ארצ'ר השאיר בכל זאת איזה פתח בסוף לספר חדש, או לתקווה. לא לגמרי ברור, וברור שזו הייתה כוונתו. להשאיר לנו איזה ניחוש, ושאנחנו נשלים בעצמנו את מה שחסר. קצת כמו לתת למישהו להחליט איך יסתיים הסיפור.
אין ספק שכתיבתו של ג'פרי ארצ'ר קולחת וזורמת, ואנו נישאים על פני יבשות וימים, על פני ימי שלום וימי מלחמה, על פני דורות של שתי המשפחות קלינטון וברינגטון וכיצד שוב ושוב מפגיש אותם יד המקרה עם אויבים שמכבר.

טרילוגיה של הטובים נגד הרעים, כמו תמיד. מעניין ומומלץ.
קריאה נעימה



יום שבת, 7 בספטמבר 2013

תבלינים, מתכונים ומזימות / ד"ר רותי קלמן


למעלה משלושים וחמש שנה הייתי הממונה על הבישולים למשפחה. בישלתי כמיטב יכולתי ובישלתי לא רע. אבל, אם לומר את האמת – אילו היו נותנים לי לבחור בין לשבת ליד שולחני לבין לעמוד ולבשל – אין ספק שהייתי בוחרת בשולחן. כי זו אני. ועכשיו אולי אתם שואלים את עצמכם מדוע אני מדברת בעבר? הסיבה היא: שבעלי החליט להיכנס למטבח. מדי פעם הוא היה מבשל, אבל הקריירה היתה במקום הראשון. עתה במקביל לעבודה הוא מתפנה לחקלאות מצד אחד (פרחים, גן ירק ועצי פרי רבים), ולבישול מצד שני. ואיזה בישולים!!! אפיית חלות ביום שישי, עוגות שמרים, עוגות עם 9-10 שכבות, מרקים מושקעים, מאכלים מסובכים ומאתגרים, כרוב ממולא, עלי גפן ממולאים (מהגינה), פיתות, חומוס, סחוג (מהפלפלים החריפים שבגינה), הכנת פסטות במיגוון רחב, והרשימה עוד ארוכה. ואני? אני נהנית לבוא הביתה מהעבודה ביום חמישי, ולמצוא סירים מהבילים על הכיריים ועוד סירים מוכנים על השולחן, להריח את מגוון הריחות ו... לטעום.
ואת כל זה אני מספרת, כי בא לי לספר לכם על ספרים שקשורים לאוכל, וכאלה אני אוהבת לקרוא, כמו גם סרטי אוכל, ותוכניות ריאליטי הקשורות לאוכל.

אז מה באמתחתי? הספר "מתכונים ומזימות" של הסופרת אל ניומרק, הוא ספר כלבבי משלושה טעמים (תרתי משמע): א. הוא עוסק בשף ובמתכוניו ואהבתו אליהם. ב. הוא ספר מתח כמו שאני אוהבת. ג. הוא עוסק בוונציה האהובה עלי, ושבה עסקתי במחקריי. אפילו התקופה מתאימה לי ביותר, תקופת הרנסנס.

הסיפור מתרחש ב-1498 בוונציה וגיבורו הוא נער קטן, יתום ועני בשם לוציאנו. לוציאנו נאסף מהרחוב, במקרה או שלא במקרה (זו שאלה שמרחפת במהלך הספר) אל מטבחו של הדוג'ה (כמו ראש עיר) של ונציה, כדי לשמש שוליה לשף של הדוג'ה. הקשר ביניהם הופך להיות קשר קרוב, כמו אב לבן, למגינת ליבו של נער גדול אחר במטבח. לוציאנו לומד לא רק לעבוד קשה, ועם אחריות רבה, אלא בסקרנותו הרבה, הוא רוכש את אמונו של השף שמתחיל לגלות לו את רזי התבלינים והמאכלים שהוא מכין. הדוג'ה מארח הרבה אורחים, ותפקידו של השף הוא להעניק להם חוויה גסטרונומית מדהימה, שגם ממלאה אחר רצונותיו של הדוג'ה, וזה תלוי עם האורחים אהובים עליו או לא...
במרכז הסיפור נמצאת תעלומה המעסיקה את אנשי ונציה, בכל המעמדות. זהו ספר נסתר עתיק שיש בו כוח עצום לאוחז בו, אך איש אינו יודע היכן הוא חבוי (למעט מי שמחביא אותו, כמובן). כולם מנסים להשיג את הספר. אם כי אינם יודעים מה בדיוק מצוי בתוכו. יש מי שאפילו מוכן להרוג כדי להשיגו, ויש מי שמוכן להיהרג כדי לשמור עליו.
זהו ספר על מתכונים, מזימות, וונציה – חוויה. מומלץ.

ספר אחר שוודאי רבים מכם כבר מכירים אותו הוא "אדונית התבלינים" של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני. הספר הוא חוויה לכל מי שאוהב תבלינים ואוהב להיכנס לחנות תבלינים ולהתבשם מהריחות המשכרים. התבלינים בספר הזה מקבלים חיות משל עצמם. הם לוחשים, הם כועסים, הם מלטפים, הם שרים, והמנצחת עליהם היא "אדונית התבלינים", טילו, בת-האלמוות, שעוטה דמותה של אשה זקנה ופותחת חנות לתבלינים באוקלנד שבקליפורניה.
טילו קוראת את מחשבותיהם וגחמותיהם של לקוחותיה והיא מצליחה לרפא את מחלותיהם הפיזיים והנפשיים בעזרת תבליניה. כל פרק בספר קיבל שם של תבלין. כל תבלין משתייך ליום מסויים בשבוע "לכל תבלין יש יום מיוחד לו. יומו של הכרכום הוא יום ראשון, כשהאור נוטף – שמן ובגון החמאה – אל המכלים ונספג בהם בזוהר, כשאת מתפללת אל תשעת כוכבי הלכת לאהבה ולמזל. הכרכום שנקרא גם הלוד, כלומר צהוב, צבע של זריחה וקול של קונכייה חלולה, כרכום, החומר המשמר, ששומר על המזון באצות של חום ורעב. הכרכום, התבלין המוצלח, שנותנים על ראשיהם של יילודים למזל, שבוזקים על קוקוסים בפווג'א, שמעסים אל תוך אמרות של סארי כלולות... כשאני מחזיקה אותו בידי, התבלין מדבר אלי. קולו הוא כמו ערב, כמו ראשית העולם." (ע' 21, שם).
אבל היכולת הזו שלה לקרוא את האנשים ולהרגיש אמפטיה לתחושותיהם ורגשותיהם, גורמת לה לצרות. היא אמורה להיות מעל לזמן ולמקום, להיות ישות מרחפת שרק לבשה צורה של בת-אדם, אבל היא נמשכת לבני התמותה. בניגוד למהותה המרפאת, שלא אמורה לגעת בבני האדם, היא נוגעת בחמלתה בלקוחותיה הסובלים, והתבלינים לא מצליחים למשוך אותה מן האסור ומן האש.

"הדמעות מסמאות אותי ואינני יכולה לראות את תבלין המרפא. זה בדיוק כמו שהזקנה הזהירה. טילו זה קרוב מדי קרוב מדי. אני נושמת עמוק. מחזיקה את האוויר בריאותי כמו שהיא לימדה אותנו לעשות באי, עד ששאונו מגרש את כל הקולות האחרים מראשי. עד שמבעד לכתם האדום עולה בדעתי שם. שומר, שהוא התבלין לימי רביעי... "שומר", אני אומרת לאשתו של אהוג'ה, שמושכת בסארי שלה באצבעות עצבניות, "הוא תבלין פלאי. קחי מעט ממנו, טרי ושלם, אחרי כל ארוחה, והוא ירענן לך את הנשימה, יעזור בעיכול וייתן לך כוח נפשי לקראת מה שיש לעשות." היא מסתכלת בי בייאוש. עיני הקטיפה המחוצות שלה אומרות, זאת כל העזרה שיש לך לתת? "תני מעט לבעלך." אשתו של אהוג'ה מחליקה את שרוול הקורטה שלה, שהיא הרימה כדי להראות לי עוד חבורה, וקמה. "אני צריכה ללכת הביתה. הוא בטח התקשר עשר פעמים..." (ע' 95, שם).

ואז אדונית התבלינים מתאהבת. היא נפתחת באהבה מפתיעה לבחור אמריקאי, ובדרך שבה היא מקשיבה לו אנו רואים איך כל חושיה משתלבים, איך היא הופכת את המלים שלו למירקם חושי: "אני מקשיבה לדבריו של האמריקאי שלי, למלים שהוא אומר, וחושבת איך חושך משנה גוונים של קולות, איך הוא מקנה להם עומק, איך הוא מנתק אותם מגבולות הגוף ומאפשר להם לרחף חופשיים. אמריקאי, לאיזו דוגמה אארוג את מלותיך המרחפות. באיזה צבע של תבלינים אצבע אותן." (ע' 140 שם).

יש לי הרגשה שעוד אשוב אליכם בזמן אחר עם ספרי אוכל נוספים, ובינתיים – קריאה נעימה.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

מה לוונוס במשנה תורה לרמב"ם- הרצאה מרתקת של ד"ר רותי קלמן בספריית דימונה



זהו קטע מתוך הרצאתה של ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית דימונה.
תוכלו לצפות בקטעים נוספים מתוך ההרצאה
בערוץ היוטיוב נביא קטעים מתוך הפעילויות של הספרייה העירונית דימונה: הצגות, הרצאות, חוגים וסדנאות לילדים ומבוגרים... כדאי להירשם לערוץ שלנו... אנו מכינים לכם, תושבי דימונה והסביבה הפתעות מיוחדות.



יום שישי, 30 באוגוסט 2013

עץ הדובדבן / ד"ר רותי קלמן



רק "אחרי החגים", כמעט באוקטובר, נפתחת באמת שנת הלימודים אצלנו, כשילדינו ודאי כבר הפנימו ששבוע לימודים מורכב מששה ימי לימודים רצופים, ולא כפי שקורה בתקופת החגים. משהו כמו לעבור ממהלך ראשון לשני ברכב. ואולי היינו צריכים להתחיל בכלל את שנת הלימודים באפריל, כמו ביפן. מדוע באפריל? בגלל פריחת הדובדבן.
פריחת עצי הדובדבן ביפן כה מרהיבה ביופייה, ואהובה כל-כך על היפנים, שהם שותלים את עצי הדובדבן בבתי-הספר, והפריחה המדהימה של עצים אלה, היא המקבלת בברכה את פניהם של המוני התלמידים הבאים בשעריהם.

שיטת החינוך ביפן נקראת "שיטת המדרגות הנעות", והרעיון הוא שמינקות ממש, מתחיל מצעד העלייה בדרגה של הילדים. מי שעלה על מסלול זה, המתחיל בפעוטון, נמשך בגן, ובבתי הספר היסודי והתיכון, סופו שיגמור באוניברסיטה היוקרתית ביותר, הסוללת את דרכו לקריירה המשתלמת ביותר ולשידוך הולם. פעוטונים אלה הם מוסדות פרטיים המסופחים לאוניברסיטאות ולמוסדות החינוך האקדמי הטובים ביותר ביפן. כלומר, שלהיות באוניברסיטה טובה, מותנה בכך, שהיתחלת בפעוטון הנכון.

כל זה תלוי כמובן ביכולת הכספית של הוריך, וגם בשאלה אם תעמוד בבחינות הכניסה הנערכות לתינוקות. בחינות אלה כוללות בניית מגדל מקוביות, הפגנת כושר ריכוז והבחנה בצבעים. תינוק שעבר את המבחנים בהצלחה יעבור חינוך המדגיש שלושה עקרונות: התנהגות מנומסת, השתלבות בקבוצה ופיתוח הזיכרון. בגילאי שנתיים ושלוש עוברים הפעוטות אימוני זיכרון כשהדגש הוא על זכירת פרטים. מילת המפתח, כותבת שפרה הורן בספרה "חוויה יפנית" היא שינון, ועד השעות הקטנות של הלילה. בתי-הספר גם מחייבים את התלמידים לדווח להם בפרוטרוט על כל פעילויותיהם מרגע עזיבת שערי בית הספר, והמורים מבקרים בבתי התלמידים ובודקים אותם.

בניגוד למה שיכול להשתמע מכך, כפיית המשמעת בבית הספר ובבית מובילה את תלמידי יפן דווקא לאלימות, הנובעת מהמתח וחוסר החופש שהם נתונים בו. לכן, גם אם חלק מהמערכת הזו, נראה לנו כפעילות חיובית, הרי צריך כמובן להכניס הכל לפרופורציות. צריך שינון, וצריך משמעת, אבל צריך גם לפתח את עצמאותם של הילדים: עצמאות החשיבה ועצמאות העשייה. כשאתה פעוט – אתה יכול ללמוד, אבל אסור לשכוח את גילך, וחשוב לתת לך להמשיך ולשחק בכדור, ובקוביות, ובחול ובמצלתיים, ואת זה משה נחום, מנהל אגף החינוך והרווחה, מדגיש במיוחד לגננות. תפתחו אותם, תשקיעו בהם, אבל אל תגזלו מהם את ילדותם. וכמובן, כדאי ורצוי לקרוא לילדים ספרים בכיף, אפילו כשהם כבר יודעים לקרוא.
מערכת החינוך שלנו אולי לא משקיעה כמו היפנים, וודאי יש עוד מקום לשיפור, כמו בכל מקום אחר, אבל היא גם מביאה לנו המון גאווה. גני הילדים ובתי-הספר שלנו בדימונה משקיעים מאמץ גדול כדי להעניק מה שאפשר לילדינו. הגננות והמורים שלנו עובדים קשה, והתוצאות אכן נראות בשטח. פעם אחר פעם מגיעים לספרייה אורחים מבחוץ, שחקנים שמביאים הצגה, סופרים שבאים למפגשים עם תלמידים. כל אלה אומרים את אותו הדבר: אנחנו פוגשים הרבה ילדים בכל הארץ, אבל הילדים שלכם הם משהו מיוחד: איך שהם יושבים יפה, ומקשיבים, ומשתתפים, ומנומסים!!! אז כל הכבוד להורים, וכל הכבוד למערכת החינוך ולעומד בראש, משה נחום, ואני מברכת אתכם, הורים יקרים ואת תלמידיכם-ילדינו בברכת שנה טובה, ושירה של רחל שפירא יתאים לברכה זו:
"שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת
שיהיה ליבכם פתוח לאהוב
קו של אור, וקו של חן, וקו של חסד
שאפשר לראות אותם גם מקרוב...
     שתהיו ערים כסקרנות של ילד
     ושירכם יביא לכם מן השורות
     קו של אור, וקו של תום, וקו של תכלת
     שאפשר לראות אותם גם מקרוב..."

לכן על קו ההתחלה של "אחרי החגים" אני מאחלת להורים, למורים ולתלמידים – שיהיה בכם תמיד: קו של אור, וקו של חן, וקו של חסד, ותוכלו לפרוח, כמו עץ הדובדבן.
קריאה נעימה.

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

הנסיך הקטן, סנט אקזופרי וגדעון טיקוצקי/ ד"ר רותי קלמן


לפני מספר חודשים זכינו להרצאה מרתקת ב"בימת הספרייה של דימונה". היתה זו הרצאתו של חוקר הספרות: גדעון טיקוצקי. נושא ההרצאה היה: "הנסיך הקטן: דמיון ומציאות".
ב"הנסיך הקטן", אותו כתב אנטואן דה סנט-אקזופרי, מתרחש מפגש במדבר סהרה בין טייס לבין נסיך קטן שבא מכוכב אחר. הטייס מנסה לתקן את מטוסו והוא מוטרד ממחסור במים שעלול להביא למותו. הנסיך מופיע ומבקש ממנו לצייר לו כבשה, כדי שתכרסם את עצי הבאובב הרעים. במשך שמונה ימים מספר הנסיך לטייס על השושנה, שסיפרה לו שהיא השושנה היחידה ביקום ולכן צריך לפנק אותה. הוא מספר לו על אכזבתו ממנה, על טיוליו בשבעה כוכבי לכת אחרים: של המלך הבודד שיש לו רק עכבר כנתין, של הרברבן, של השיכור (ולמה הינך שותה?" "אני שותה כדי לשכוח" "מה לשכוח?" "לשכוח חרפתי" "וחרפתך מהי?" "חרפת השתייה"), של איש העסקים, של מדליק הפנסים, של הגיאוגרף ושל כוכב ארץ.
לאחר התובנות הרבות אותן לומד הנסיך במהלך סיוריו ביקום, ולאחר שיחותיו עם הטייס בכדור הארץ, מבין הנסיך גם ש"לעולם ערב אדם לשלומו של זה, שהוא מאלפו", ולכן הוא צריך לחזור לשושנה שלו. הוא מציל את הטייס ממוות בהראותו לו את הדרך לבאר מים חיים ומלמד אותו את תורתו של השועל. הטייס מצייר לו מחסום לכבשה כי הנסיך הקטן מבין שהכבשה עלולה לפגוע בשושנה, והוא חוזר לכוכבו בעזרת הנחש, שמסכים להכישו כדי לשחררו מגופו. לאחר לכתו מתחיל הטייס לדאוג, שכן שכח לצייר רצועת עור למחסום, והוא פונה לקוראים בבקשה להודיע לו אם יראו את הנסיך הקטן.
הקהל, ברובו היה קהל של מבוגרים, אבל נוכחותם של מספר צעירים, ואפילו צעירים מאד, הצביעה על שניותו של הספר "הנסיך הקטן", ספר שהוא גם לילדים, אבל  לא רק להם. יש בו תובנות על החיים, ועל האהבה ("אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר..."), על קשרי רעות ("אין לך דבר מצער יותר מאשר לשלח ידיד, כי לא כל אדם זוכה לרֵע") ובין אדם לעצמו.
גדעון טיקוצקי, הביא לפנינו שורה של מימצאים היסטוריים המספרים את סיפורו של סנט אקזופרי, שתוספת ה"דה" בשם משפחתו, באה להצביע על מוצאו האצילי. אנטואן דה סנט אקזופרי נולד ב-1900 בעיר ליון שבצרפת, וכבר בגיל 12 נהג להתעניין בפעילות של המינחת הקטן שהוקם בעיר אמבריה, ליד אחת מאחוזות משפחתו. ערב אחד צירף אותו אחד הטייסים לטיסה, ואנטואן הצעיר נישבה בקסם התעופה. בגיל 21 הוא התגייס לחיל האוויר הצרפתי והחל כאיש צוות קרקע, ובהמשך הוסמך כטייס צבאי. לאחר שירותו הסתובב בקליקה הספרותית ונודע בכתיבתו הטובה. ב-1926 הצטרף לחברת תעופה, שאנשיה היו מהחלוצים בתחומם, ואשר היו ממונים על העברת דואר האוויר בין אירופה, אפריקה ואמריקה. באותה תקופה היה מלאי הדלק במטוסים מוגבל, מה שהכתיב טווח טיסה קצר, אך החברה פתרה את הבעייה על-ידי תחנות ביניים שבהם אפשר היה לתדלק מחדש. -1929 הכין סנט-אקזופרי את התשתית לקווי דואר האוויר בדרום אמריקה. תשתית זו נמצאת בשימוש עד היום.
בספרו "טיסת לילה" (1931) ממוקמת העלילה הבדיונית בדרום אפריקה, ניכרת האופטימיות של שנות העשרים, עם האמונה בכוחה של הקידמה הטכנולוגית.
בספרו השני של סנט-אקזופרי "אדמת אנוש" (1939 (מעיבה מלחמת האזרחים בספרד, שהייתה ההתנגשות הראשונה בין המשטרים הפשיסטיים לבין הדמוקרטיה, ובכך רימזה למלחמת העולם השנייה. כאן המקום להזכיר שסנט אקזופרי הוא אחד מהטייסים הבודדים שעמדו לצד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספר מתאר סנט-אקזופרי את הרפתקאותיו כחלוץ התעופה האזרחית בשנות העשרים (תאונות המטוס מהן ניצל) ומאבק האדם נגד איתני הטבע. לפי דעתו של טיקוצקי, הפרק שבו מתוארת נחיתת האונס של סנט-אקזופרי בלב מדבר סהרה בשלהי שנת 1935, היא העומדת בבסיס הספר "הנסיך הקטן".
כשקוראים את "אדמת אנוש" שהוא ספר תיעודי בעצם, ניתן להבין את שורשי הרעיונות והנושאים המופיעים ב"הנסיך הקטן", כמו למשל, דוגמת חשיבותו של הקשר האנושי, הקריאה לאחריות של כל אדם כלפי זולתו (הקשר בין הנסיך לשושנה) וכדומה. ייתכן גם, שהבסיס לדמותו של הנסיך הקטן עצמו, משער טיקוצקי, קשור לאחיו של סנט-אקזופרי שנפטר בעודו ילד, ובעצם נשאר "נסיך קטן". עוד למדנו, שכל הציורים שבספר, הם ציוריו של המחבר. בסיום הרצאתו, התייחס גדעון טיקוצקי למימד הישראלי של "הנסיך הקטן" ושילובו כיום בתודעת האבל האישי והלאומי.
בספרייה ניתן למצוא את הספר "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי; ספר חדש המכיל את שני ספריו של סנט-אקזופרי: טיסת לילה ו"אדמת אנוש" עם אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי; ועיון והנחיה ל'נסיך הקטן" בספר "בעקבות הכוכב האבוד" של אביבה קרינסקי. בנוסף ניתן כמובן לקרוא מאמרים בנושא.

קריאה נעימה.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

ג'ק / ד"ר רותי קלמן



השם ג'ק הוא שם די שכיח באירופה ובארה"ב (לדוגמא: השחקנים: ג'ק ראסל, ג'ק ניקולסון והסופר: ג'ק לונדון). ומוצא השם הוא כנראה: יעקב. שכיחות השם היא אולי הסיבה שלא מעט סיפורי עם, וסיפורי ילדים מספרים על גיבור בשם ג'ק: "סיפורי ג'ק והענקים", "ג'ק והאפונים" ו"ג'ק מחפש את מזלו", סיפור עם המסופר על-ידי שלמה אבס. סיפור אחר שלו בשם: "הכל בגלל חמור קטן", שיצא בהוצאת עגור, מספר על ג'ק הצעיר והנאיבי מאד, ששומע בקול אמו ויוצא לעבוד. אבל בכל פעם שהיא נותנת לו עצות, הוא מיישם אותן ברגע הלא נכון. כשהוא מאבד את מטבע הכסף שהרוויח בעבודתו, אומרת לו האם שהיה צריך לשים אותו בכיס. ג'ק מבטיח לשים בכיס, אך למחרת במקום עבודה אחר הוא מקבל כד של חלב, כשכר לעבודתו, וג'ק הזוכר את עצת אימו, שם את הכד בכיסו... טעויותיו של ג'ק מצחיקות את הילדים, שמבינים לבד, מה הוא כן היה אמור לעשות. ובכל זאת, למרות שהוא לא יוצלח לחלוטין ואינו מפעיל שיקול דעת משל עצמו, שפר עליו מזלו של ג'ק ודווקא בגלל תכונותיו, הוא זוכה בבתו של האיש העשיר ביותר בכפר.

ג'וליה דונלדסון כתבה ספר בשם: "ג'ק ועץ ההוקוס-פוקוס". בספר זה מתוארים יחסיהם הטובים של ג'ק וסבתו החכמה, המצליחה לראות את הנולד ולחשוב מראש על הקשיים שבהם יתמודדו ג'ק וחבריו בדרכם להביא לה את התרופה הנכונה לאבעבועות, ולכן היא מציידת אותם בשק מלא אביזרים משונים כגון: קערת דייסה מפלסטיק, חבל קפיצה ישן, זוג כפות עץ וחפיסה של מסטיק. מי שעוד חכם בסיפור הוא ג'ק הנכד, היודע להשתמש בתבונה ובתושייה רבה בכל אותם אביזרים שקיבל מהסבתא. וכך נראית אחת הסצינות המתרחשת בדרך לאי "אפנוזל" שבו עץ ההוקוס-פוקוס המרפא:

"נחשול!" צוחה מישל, "גדול!" צעק ג'ים, "מה נעשה? יש חור בסירה, תכף אנחנו טובעים!" רק ג'ק לא צוח, רק ג'ק לא צעק. "בלי לחץ, חברים!" אמר, "בואו, נציץ בשק!" "מסטיק! נסתום ת'חור עם מסטיק! זה הרעיון הכי טוב בעולם! ללעוס מהר! ללעוס היטב! ללעוס חזק! – כולם!" ואז הם לעסו ולעסו ולעסו וסתמו את החור במסטיק ואחר כך רוקנו את המים בעזרת קערת הפלסטיק. ושוב הפליג ג'ק בים, עם ג'ים ועם מישל, אל האי הרחוק, אל האי הבודד, אל האי הנידח אפנוזל."

ספר מעניין נוסף שכתבה ג'וליה דונלדסון נקרא: "הספר הכי מרתק". דונלדסון יוצרת מצב מעניין. היא מתחילה לספר על ילד, שגם לו קוראים: ג'ק, אשר "לא בנה, לא צייר, לא שיחק, יום וליל התכרבל בכורסה וקרא את הספר הכי מרתק..." וכשהקורא מסתקרן לדעת מהו הספר המרתק אותו קורא ג'ק, מסתבר שלפניו המלצה על ספר אחר, וההמלצה נגמרת בכך שהגיבור של אותו הספר מצא אף הוא את... הספר הכי מרתק... התיאורים הומוריסטים והנה דוגמא:

"על ילדה שגילתה ממש מול ביתה חללית כחלחלה בשמים, ובה יצורים ירוקים קטנטנים נופפו לשלום בידיים. משכה הילדה לאימה בשרוול, "אמא, אמא, תראי! היא צועקת. אבל אמא אמרה, "שקט, תני לי לקרוא בחוברת הכי מרתקת, ובה ידיעה על גנב מרושע שגנב את הכתר למלך, אבל מה, הוא נתקע ליד עדר כבשים שחסם לגנב את הדרך. המלך חייג מיד 100 וככה נלכד הגנב החומק. הוא לכלא הושלך, ושם הוא קרא את הספר הכי מרתק."

וכך נכנסים לסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור כשכל אחד מגיבוריו מוצא ספר אחר המוגדר כ"ספר הכי מרתק", ובסיומו של דבר הספר האחרון ממליץ על הספר שבידינו. השירשור הזה נותן לנו בעצם המלצות על ספרים שונים: ביניהם: זהבה ושלושת הדובים, הרפתקאות שודדי הים, סר פרסי והדרקון, אבירי הצחוק, תחרות הקן היפה, ילדות בכפר, הירחון לגברת המגונדרת, ספורים לגנב החוזר למוטב, והאנציקלופדיה הראשונה שלי.
רעיון נחמד, ודרך מעניינת לקבל המלצות על ספרים, יותר מאשר בדרך הבנאלית שבה אני נוקטת למשל...

                                    קריאה נעימה.

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

חוטים מקשרים / ד"ר רותי קלמן


אין ספק שהחוויה של צפייה בסרט היסטורי או קריאה ברומן היסטורי, עם אנשים, לכאורה אמיתיים, כאלה שחיים את חייהם, אך בעל כורחם הופכים לדוגמא לתולדות האנושות, מעבירה לנו בצורה הכי טובה, הכי משכנעת והכי נרכשת את ההיסטוריה.
לאחת כמוני שאינה מבורכת בזיכרון טוב, היו לימודי ההיסטוריה בעייה של ממש. כל התאריכים שהיה עלי לשנן. פיסקה בודדת שהכילה עולם שלם של אירועים לא אמרה לי הרבה, ולא שידרה לי להרגיש אמפטיה ולהבין את גודל האירועים הנלמדים. 
לא כך באירועים מסויימים שהופכים לסרט קולנוע, כמו: "בן חור", "מלחמה ושלום", "חלף עם הרוח" ו"ד"ר ז'יוואגו". העלילה החווייתית של גיבורי הסרט, המתנהגים ביום-יום כמוך וכמוני, גרמו לי להזדהות ולהבין בעוצמה את האירועים המתרחשים. כך גם ברומנים ההיסטוריים, למשל של משה שמיר: "מלך בשר ודם" ו"הוא הלך בשדות". 
גם ויקטוריה היסלופ היא סופרת של רומנים כאלה. בעבר כבר יצא בעברית הרומן "האי של סופיה" – על ההיסטוריה של כרתים בשנות ה-30-40 ועל חייהם של המצורעים במושבת המצורעים באי ספינלונגה. "הריקוד של סוניה" מספר לנו על רקדנית פלמנקו בתקופת מלחמת האזרחים של ספרד, והרומן האחרון שיצא בעברית ב-2011 הוא "חוטים מקשרים".
דרך עולמה של קטרינה, גיבורת הסיפור, ילדה מאיזמיר, הנקרעת מאמה ומגיעה לסלוניקי, אנו לומדים על מלחמת תורכיה-יוון, חילופי האוכלוסין ביניהן, השריפה הגדולה בסלוניקי, המצב ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה ה-20, המזכיר לנו את המצב הקשה בו שרויה יוון כיום, ושואת יהודי יוון. דרך חוטי הריקמה של קטרינה, התופרת המוכשרת ששמה יוצא למרחוק, נרקמים חייהן של שלש משפחות שחוטי הגורל מקשרים ביניהן.
בין השאר אנו מתוודעים ליחסים היפים שנוצרו בשכונות הקטנות בין משפחות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות, וכיצד באופן הכי טבעי שיש, ועם כל האהבה והכבוד, משמרת קטרינה את האוצר היהודי שמפקידים בידיה בני משפחת מורנו היהודים, שכניהם, שהיו גם מעסיקיה במפעל התפירה המצליח שלהם. בסופו של דבר הם נאלצים לעזוב את ביתם, תחילה לגטו מסוגר ואחר-כך הם נשלחים ברכבות לפולין, לאושוויץ.
כך מתוארת כניסתם של הגרמנים לעיר: "תושבי סלוניקי היו רגילים לשמוע מסביבם שפות שונות: יוונית, ערבית, לאדינו, צרפתית, אנגלית, בולגרית, רוסית וסרבית. הם ידעו להבחין ביניהן גם אם לא דיברו אותן. צליליהן נישאו ברחובות, הצטרפו לאקורדים ויצרו מוזיקה ערבה לאוזן, שהיתה חלק מן המרקם של העיר. עכשיו נשמעו צלילים נוספים, שלא היו מוכרים לרוב האוזניים: השפה הגרמנית. עם בואם של חיילי הכיבוש החלו אנשי סלוניקי לשמוע את הפקודות שנבחו זה על זה ואת ההוראות שהפנו אל התושבים. תחושת אי-נוחות פשטה בעיר."
ואז, כשהסכנה מגיעה לפתחו של בית הכנסת מחליטים רבני המקום לנסות ולהציל את כלי הקודש. הם מגיעים לביתו של סאול מורנו, היהודי שבינתיים מקומו נשמר בגלל חשיבות מפעל התפירה שלו עבור הגרמנים, ומבקשים ממנו לעזור להם. על שולחנו של סאול הם פורשים ביראת כבוד, את הגוויל שהיה חלק מספר התורה העתיק ביותר בסלוניקי, את הפרוכת שהיתה תלויה מאות שנים בחזית ארון הקודש בסלוניקי, שריד מכתבי הרבנים בספרד, טלית בת חמש מאות שנה ממגורשי ספרד, וה"אצבע", אותה יד זעירה שעימה עוברים על השורות בספר התורה בזמן הקריאה.

כל אותו הלילה עבדו התופרות, וביניהן קטרינה, על השמיכה הגדולה שבתוכה תוטמן הפרוכת. "רקמת רימונים היתה מקובלת מאוד כי הרימון הוא סמל הפריון והשפע. אך הפעם היה צפון בו רמז נוסף. בלאדינו נקרא הרימון "גרנדה", וכך ביקשה רוזה מורנו לרמוז ליודעי דבר שמתחת לשכבות הסאטן האדום טמון חפץ יקר שמוצאו מגרנדה שבספרד."
"בקומה למטה עבדה אסתר בזהירות על הסתרת הטלית השברירית. בד המשי היה דקיק ועדין מכדי לדקור אותו במחט, ולכן הסתירה אותו בתוך שתי יריעות בד גדולות יותר, שאותן הצמידה בתפר מסביב. בשולי היריעות רקמה את המילים המעטות שידעה בעברית, ובהן רמזה לקורא מה מוסתר בפנים. אלא שרקמה אותן במערבולות ובעיקולים כדי שייראו כדוגמה מופשטת, כך שאיש לעולם לא יעלה על דעתו לפרום את התפרים המתוחכמים שלה."

כך נארגת ההיסטוריה למולנו, ואותה בוודאי לא נשכח.
קריאה נעימה.


יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

כשאנו קוראים / ד"ר רותי קלמן


מה אנו מרגישים כשאנו קוראים? אני, למשל, מחכה להתחיל ספר חדש כמו להתחיל הרפתקה, ואני מקווה, מבלי לדעת מראש, שההרפתקה הזו תיקח אותי למחוזות מעניינים – של נופים, של טבע אנושי, של דיאלוגים אמיתיים, של מסע אל ליבם ורוחם וגופם של אנשים אחרים, בשר ודם כמונו. אני רוצה לאהוב את הדמויות הטובות, ולשנוא את הרעות. אני רוצה להזדהות עם הגיבורים, להתרגש ביחד איתם, ולראות איך הם צולחים את מהמורות חייהם.

אני רוצה לנסות לנחש, במהלך הקריאה, מה יהיו השלבים הבאים של מעשיהם, מה יקרה לגיבורים בסוף, כיצד תתפתח העלילה ואיך הייתי נוהגת אילו הייתי במקומם. עולמם ועלילותיהם של הגיבורים, הם תמיד בבחינת לימוד שלי את עצמי (גם אני הייתי נוהגת כך, או שלא) או לימוד שלי, על מנהגים של אחרים, המרחב הגיאוגרפי שבו הם גדלים, חיים וקיימים, האוכל שעליו הם מתקיימים, או כזה שמעניק להם עונג מיוחד. והם בבחינת השוואה מתמדת, לא לגמרי ביודעין, בין עולמי לעולמם. אני קוראת כנחמה, אני קוראת למרגוע, אני קוראת כמו טיול, או יותר נכון, מסע במנהרות של זמן ומקום. לא צריך להכין מזוודה,  לא צריך מכונית, רכבת או מטוס. לא צריך להוציא כסף, על המסע הזה. צריך רק מקום נוח לשבת, ספר ביד וזמן. זה הכל.

וכך מתאר אלברטו מנגל בספרו "תולדות הקריאה": " אנחנו יודעים מדוע אנחנו קוראים, גם כשאיננו יודעים איך; ומוחנו מודע בעת ובעונה אחת לטקסט הדמיוני ולפעולת הקריאה. אנחנו קוראים כדי לגלות את הסוף למען הסיפור עצמו. אנחנו קוראים לא כדי להגיע אליו, כי אם למען הקריאה עצמה. אנחנו קוראים מתוך חיפוש, כגששים, בהתעלמות מהסובב אותנו. אנחנו קוראים בפיזור נפש, מדלגים על עמודים. אנחנו קוראים מתוך בוז, הערצה, רשלנות, כעס, תשוקה, קנאה, געגועים. אנחנו קוראים מתוך משבים של הנאת פתע, בלי לדעת מה מהנה אותנו... אנחנו קוראים באי-ידיעה.

אנחנו קוראים בתנועות איטיות, ארוכות, כאילו נישאים בחלל חסרי משקל. אנחנו קוראים כשאנחנו מלאי דעות קדומות, ממאירות. אנחנו קוראים בנדיבות, מוצאים תירוצים לטקסט, ממלאים פערים, מתקנים פגמים המצויים בו, ולפעמים כאשר הכוכבים טובים אלינו, אנחנו קוראים במלוא הנשימה, ברעד..." (ע' 314, שם).
מנגל משווה בין אומנות היכולת לקרוא, שהיא סוג של פיענוח סימנים וסמלים, לאומנותם של האסטרונום הקורא מפת כוכבים שכבר אינם קיימים, הזואולוג הקורא את עקבות בעלי החיים ביער, המשחקת בקלפים הקוראת את תנועותיו של בן זוגה למשחק לפני שהוא מגלה את הקלף הזוכה, הפסיכיאטר המסייע למטופליו לקרוא את משמעות חלומותיהם המבלבלים והדייג בהוואי הקורא את זרמי הים בטובלו את ידו במים.

כל אלה, אומר מנגל, חולקים עם קוראי הספרים את אומנות פענוח הסימנים ותרגומם. עם זאת, הוא אומר, "הקורא הוא המפרש את המובן, הקורא הוא המעניק לעצם, למקום או לאירוע את אפשרות הקריאה ומכיר בה. הקורא הוא המייחס משמעות למכלול סימנים ומפענחם... כולנו קוראים את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו כדי להבין מי אנחנו והיכן אנחנו נמצאים. אנחנו קוראים כדי להבין או כדי להתחיל להבין".

אחד הדברים שמנסה אלברטו מנגל לפענח בספרו "תולדות הקריאה" הוא תהליך הקריאה: "אני יושב ליד שולחן העבודה שלי, מרפקי על הדפים, איני נותן את דעתי על האור המשתנה בחוץ ועל הקולות העולים מהרחוב. אני רואה, מקשיב (אף כי כל המילים האלו אינן מתארות בשלמות את המתרחש בי), עוקב אחר סיפור, תיאור, טיעון. שום דבר אינו זז חוץ מעיני וידי ההופכת דף מדי פעם, ועם זאת נפרש לפני משהו, שהמילה "טקסט" אינה מגדירה אותו בדיוק, והוא מתקדם, גדל ומכה שורשים במהלך הקריאה. אבל איך מתנהל התהליך?
"הקריאה מתחילה בעיניים", הוא אומר, "כל קורא יודע שאנחנו קולטים בראייה. אבל מהי האלכימיה שהופכת את האותיות למילים מובנות? מה קורה בנו כשאנחנו עומדים מול טקסט? איך הדברים שאנחנו רואים, ה"חומר" העובר דרך עינינו למעבדה הפנימית שלנו, צבעי העצמים והאותיות וצורותיהם, נעשים דברים שאפשר לקוראם?"

בשלב זה עושה מנגל סקירה היסטורית של חוקרים ופילוסופים, שניסו לבחון בעבר סוגיה הזו ולמצוא לה פתרונות שונים. בין החוקרים הוא מונה את: אריסטו, אמפדוקלס, אפיקורוס, אוקלידס, גלנוס, ג'נטילה דה פוליניו, אוגוסטינוס ולאונרדו דה וינצ'י. כל אלה ניסו לפענח מה קורה לגוף כשהעיניים רואות את הטקסט. אבל, אומר מנגל,  האם משהו מתוכנו, הקוראים, מגיע אל הדף כדי לקלוט את האותיות שבו, כפי שחושבים  אוקלידס וגלנוס? או שהאותיות מגיעות אל חושינו, כפי שטוענים  אפיקורוס ואריסטו? על פי לאונרדו ובני זמנו, מספר לנו מנגל בסקירתו, התשובות (או רמזים להן) נמצאות בתרגום מהמאה ה-13 של ספר שנכתב 100 שנים קודם לכן במצרים בימי המלומד מבצרה אל-חסן אבין אל-חייתאם, הידוע במערב בשם אלחזן." אל-חייתאם ובייקון ידעו שהיסודות הדרושים לפעולת הקריאה מעניקים לה מורכבות מיוחדת, והצלחתה דורשת תיאום בין מאות כישורים שונים, וגם התנאים שמסביב: הזמן, המקום, הלוח, המגילה, הדף או הצג שבהם מבוצעת פעולת הקריאה.

המחקר המודרני של הנוירולינגוויסטיקה, הקשרים בין המוח לשפה, החל 850 שנה כמעט אחרי אל-חייתאם, ב-1865. שני מדענים צרפתים, מישל דאקס ופול ברוקה, קיימו שני מחקרים נפרדים. שניהם העלו השערה, כי עקב התהליך הגנטי המתחיל בהתעברות, נעשית אונת המוח השמאלית אצל רוב בני האדם החלק השולט בהצפנת המסרים הלשוניים ובפענוחם (אצל המשתמשים ביד שמאל או בשתי הידיים, מתפתח התפקוד הזה באונת המוח הימנית). משמעות הדבר, שעוד לפני שאנחנו לומדים לקרוא ועוד לפני שראינו בחיינו דף ספר – אנחנו כבר מוכשרים לקריאה. מנגל מדמה זאת למתנה שהוענקה לנו מרגע היוולדנו והיא קיימת בנו מההתחלה. אבל היכולת להכיל ולהפעיל את המתנה, היא שלנו, ברגע שאנחנו לומדים לקרוא. כמו פוטנציאל שקיים בנו, ואנו מממשים אותו.

קריאה נעימה