יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

אות מאבשלום / ד"ר רותי קלמן


נאוה מקמל-עתיר כתבה בספרה "אות מאבשלום" את סיפורו המופלא של אבשלום פיינברג, שייסד את מחתרת "נילי" והיה ממנהיגיה. אבל, אין זה רומן היסטורי פשוט. הסופרת בחרה בדרך מיוחדת לספר את הסיפור, כשהיא משלבת עוד אירוע טראגי בחיי אותה משפחה. הנכד של צילה, אחות אבשלום הנקרא על-שמו, נפצע בתאונת אימונים בבסיס מצפה רמון, ובסופו של דבר מת מפצעיו ב-1971. את הרגע הזה שבו הוא עובר מהעולם הזה לעולם הבא, אין הוא עובר לבד. אבשלום פיינברג, שנרצח ב-1915 בא למראשות מיטתו של קרובו הפצוע, והוא מלווהו. שני ה"אבשלומים" יוצאים לדרך, שאין ממנה חזור, כשבדרכם הם רואים את כל הדרך שעבר אבשלום הראשון, כולל דברים שהתרחשו לאחר מותו, כמו התאבדותה ההרואית של שרה אהרונסון, אהובתו.

סיפור נוסף, סיפור של טעויות, משתחל בין אבשלום הראשון לאבשלום השני בדמות גרפולוגית צעירה בשם אלמה, המקבלת חבילה ללא שם של השולח, ובה כתב-יד לפיענוח. כתב היד מהלך עליה פלאים והיא מתאהבת באותו הרגע באישיות העומדת מאחוריו. זהו כתב ידו של אבשלום פיינברג, והוא אחד המכתבים ל"שרתי", היא שרה אהרונסון.
אלמוני שלח לה את כתב היד הישן של אבשלום פיינברג, כשהיה צעיר. היא מאבחנת שהכותב הוא בחור צעיר, כך על-פי הכתב, אך מסיקה בטעות שהשולח אליה את כתב היד הוא הבחור עצמו ששמו אבשלום, שאישיותו המושלמת צצה לקראתה מבין השורות. היא גם טועה לחשוב, שהמכתב מכוון אליה. לכן היא יוצאת למסע של חיפושים.

כאן אני מוכרחה להודות על האמת, שלא השתכנעתי. גרפולוגית, שאמונה על הבנת רמזים, שעולים מכתבי-יד, אמורה להבין רמזים שהיא נתקלת בהם במהלך החיפוש. אבל לא כן אלמה. כל מקום שאליו היא מגיעה, וכל אמירה שנאמרת לה, אמורה להדליק אצלה נורה אדומה, שאולי מדובר באבשלום פיינברג, ולא היא. בעקשנות היא ממשיכה לחפש את אבשלום שפנה אליה, לכאורה, כשבאותו הזמן היא כמעט ומתעלמת מיותם המחזר אחריה.

עם זאת, אין זה גורע מיופיו של הסיפור, וממשפטים יפים כגון: "ופאני חשבה בליבה על אולגה המתרוצצת עם יהושע לקנות אדמות, שוקעת איתו בבוץ של חובות ושוכחת לגמרי שהטיט המחבר בין החלומות עשוי מחיי היום יום." (ע' 57), או "דרך החלון הפתוח למחצה נכנסו אל החדר קרניו הכסופות של הירח ונגעו בפניו של אבשלום. שום רוח לא נשבה בחוץ, אבל הווילון זז בכל זאת כאילו נגעה בו כנף אדם." (ע' 87), או אפילו בתוך דיבורה העילג של מרקדה: "אני קוראים אותי מרקדה," אמרה פתאום כמדליקה את משואת חייה. "מוסלמה שנולדה בבית זה... ככה את, מרקדה,' אמרה לי אמא שלי. 'כולם עוזבים אותך, ורק השפות שלהם נשארות'." (ע' 281).  קריאה נעימה.

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

זאבים בשלג / ד"ר רותי קלמן



שני סיפורים משתרגים זה בזה בספרה של אורלי קראוס-ויינר "זאבים בשלג". סיפור חייה של גיבורת הספר, דנה, המתרחש מתקופת מלחמת שלום הגליל (1982) ולאחריה, וסיפור חייה המופלא של אשה כריזמטית ואמיצה בשם אגי פרקש שעלתה לארץ מהונגריה, ואשר סיפור חייה מתפרש משנות ה-30 של המאה העשרים, במהלך מלחמת העולם השנייה, והלאה.
לכאורה זהו 'סיפור בתוך סיפור', שכן דנה, גיבורת הספר, מבקשת לגלות את האמת על סבה דרך סיפוריה של אגי. אבל בפועל מה שקורה הוא, שדנה נשאבת לתוך חייה של אגי, לא רק באופן פאסיבי של האזנה לסיפור החיים המרתק ביותר, אלא אף באופן אקטיבי, המשנה את חיי שתיהן.
הסיפור מתחיל בקטע הזוי: "חדר חקירות מטונף ומצחין באבו כביר. זאת התפאורה שנדרשה לי כדי להבין, לראשונה בחיי, את הפתגם הסיני העתיק: "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו". רק כשישבתי... מול חוקר עצבני ומזיע, הפנמתי את מלוא משמעותו האירונית. האירוניה נבעה מהעובדה שבדיוק שעתיים לפני כן עמדתי באמצע הבר הסואן שבו עבדתי ושאלתי את עצמי מתי יתחילו החיים שלי להיות מעניינים."
הגיבורה הצעירה עובדת למחייתה בבר תל-אביבי, והצלחתה האישית במקום, חריצותה ויושרה, מעוררים את הערכת בעלי המקום, מצד אחד, ואת קנאת העובדים, מצד שני, ואז מישהו מהעובדים מעליל עליה, שהיא גנבה מקופת הבר, סכומי כסף גדולים. סיטואציה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להימצא בה. בדיעבד, נראה שהקטע הזה, הוא רמז מקדים, לחקירות קשות הרבה יותר שעברה פרקש אגי בגסטפו, כמו גם כמה מחבריה.
יש הרבה מהדומה בין שתי הנשים. אגי מספרת בעזרת יומניה את ההיסטוריה שלה כיהודייה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ודנה הצעירונת, בת-ימינו, שותה בצמא את סיפוריה של אגי על הימים בהם הייתה בגילה, כשההיסטוריה האישית של דנה בהווה מתרחשת אף היא בתקופה של מלחמה, אבל בישראל, כשחיילים רבים מגויסים, היא חרדה לחבר שנלחם, והשמועות שעוברות הן רק מפה לאוזן בעורף, בתקופה שבה היו רק אסימונים, או טלפון ביתי, מה שנראה לנו היום כמצב בלתי אפשרי.
קשה יותר היה בתקופתה של אגי פרקש. גם אגי מצאה עצמה חרדה לחברים שנלחמו כפרטיזנים, לחברים שנלקחו לחקירות, לחברים שנעלמו, וכל זה בתקופה בה לא היו בכלל טלפונים, כך שעוד יותר קשה היה לעמוד על המתרחש בחזית ומסביב.
הקבלה בין שתי הנשים קיימת גם בנושא האהבה. אגי נמצאת בתווך בין שני ידידיה האוהבים: דוד וקארול, ודנה מתלבטת בין מיקי לעומר.
נשאבתי לסיפורי השתיים, כשזו המבוגרת, משתלטת בסיפוריה על חייה של הצעירה, וזו הצעירה, משתלטת בסופו של דבר על חייה של המבוגרת ויוצרת משני הסיפורים – אחד.



יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הסוד טמון באנשים / ד"ר רותי קלמן


"תרבות היא יותר מסביבה נעימה ותנאי עבודה טובים" כותב מורטון ל. מנדל בספרו "הסוד טמון באנשים". "התרבות היא בעיקר האופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה. התרבות מייחסת משקל רב לכבוד של כל אחד. בכירים לא מתנשאים על זוטרים, אף אחד לא מנסה להשתלט, לא לשחק משחקים, לרכל או לקדם עצמם על חשבון אחרים". אחד הדברים שמציין מנדל הוא שלכל אדם יש אגו, ולכן צריך לטפל בו בעדינות, ולעולם לא למתוח ביקורת על אדם בפני אחרים.
מורטון ל. מנדל נוהג באנשים בדיוק כך גם בשטח העסקי וגם במפעלים ללא מטרות רווח, שבהם הוא פעיל גם-כן, והוא נחשב לאחד הפילנתרופים היהודיים הגדולים ביותר של ימינו.
הוא הבין, כבר בשלב מוקדם בעסקיו, שכשרוצים להגיע להישגים במקום עבודה, צריכים קודם כל לדאוג שלעובדים יהיה טוב. מאידך, היחס צריך להיות הדדי. אם העובדים אינם ממלאים את תפקידם ומועלים באמון שניתן להם – אין מקומם בארגון.
ברף התכונות הראויות לעובדים תקינים הוא קובע 5 קריטריונים עיקריים: 1. עוצמת אש אינטלקטואלית. 2. ערכים. 3. להט – רמת ההתלהבות והעניין בעבודה ובחיים. 4. מוסר עבודה 5. ניסיון.
"האינטליגנציה היא המקור לניתוח שקול, לשאלות הנכונות, לשיפוט טוב ולהחלטות עדיפות". אומר מנדל, אבל, שום אינטליגנציה שבעולם לא תעזור לאדם שאין לו יושרה בסיסית, ושאינו מגלה אכפתיות כלפי בני אדם אחרים."
לא רק שמורטון ל. מנדל היה מפטר לאלתר עובד שכזה, שלא יועיל לארגון, אלא הוא גם מצביע על כך, שאדם כזה, "מושך איתו למטה את כל השאר." גם "עובדים שהם רק כמעט טובים מזיקים לארגון, משום שהם תופסים מקום שיכלו למלא שחקנים מועילים יותר". אחת הדוגמאות שהוא מביא מתייחסת למפעל פניציה בירוחם. הוא מספר שלפני שנכנס למפעל, הוא היה כושל ולא רווחי. כשהוחלפה ההנהגה במנהלים מעולים, הפכה פניציה לחברה רווחית, תנאי העבודה והבטיחות שופרו ויש כיום קשר טוב עם העובדים.
בספרו מציע מנדל כיצד למשוך עובדים מצויינים (משכורת מושכת, סביבת עבודה טובה, מחוות סמליות), כיצד לזהות בין שחקן מעולה לשחקן טוב. מציע שלל של טיפים למנהלים – מה שחשוב הוא לא מה שאתה אומר, אלא מה שאתה עושה, תוך מחויבות להתנהגות אתית. מציע לעולם לא לסגת מעקרונות, שכן בטווח הארוך זה ישתלם. לא לעגל פינות, להציב סטנדרטים ברורים, לתאם ציפיות, וגם טיפים כיצד להתנהל במישור האישי.
מנהלים ימצאו בספר זה מקור גדול להשראה, מקור טוב לחיקוי, מסלול נכון להתנהלות ודרכים לשיפור. כמובן שלא הכל אפשרי ליישם בכל ארגון, אבל, גם לכך יש לו טיפים. כיצד להוציא מעצמך ומעובדיך את המקסימום, כדי להביא את ארגונך למקום טוב יותר. כי הסוד טמון באנשים.




יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

ילד אחד יותר מדי / ד"ר רותי קלמן


איך מגיע אדם להיות גנב? מה המרחק הרגשי, המנטלי, המוסרי, אם בכלל, שבין לגנוב ללרצוח? איך נראים חייהם של משפחות הפשע? האישה של? הבן של? מה חושב אדם רגע לפני שהוא רוצח אדם אחר בדם קר? ומה הוא מרגיש לאחר הרצח?
רם אורן, בספרו המרתק "ילד אחד יותר מדי", פותח לפנינו, האנשים הנורמטיביים, צוהר לחייהן של משפחות פשע.
דרך מחשבותיהם ופעולותיהם של עזרא שאולי, החולש אפילו מהכלא על אימפריית הפשע שלו, ברוך רזיאל בעל חוש המנהיגות והמחשבה הקרימינלית, ושלמה אפללו נער צעיר הגדל פרא בשכונת מצוקה להורים קשי יום בעלי באסטה בשוק, אנו מקבלים מקצת מהתשובות, ואפילו יותר.
 הרומן משתרע על פני שנים רבות. הגיבורים גדלים, מבלים חלק מזמנם בבתי הכלא, עוסקים בגביית כספים מעסקיהם הבלתי כשרים, כמו היו אלה, חנויות מכולת והם ספקים מורשים. הם אוהבים ושונאים, אוהבים ומקנאים עד מוות, ולמרות מקצועיותם, הם טועים, כמו כולם.

מן הצד השני, כמו תמיד, נמצאת המשטרה. כאן, בראש מחלקת החקירות, עומדת החוקרת הבכירה רב-פקד דורית שקד, המצטיירת באור מחמיא בהחלט "...עסקה ללא לאות בביעור הפשע בעיר. בד בבד לא החמיצה שום השתלמות, למדה פסיכולוגיה בשעות הערב וקנתה לה שם כחוקרת מעולה. מספר הפושעים שהכניסה לכלא גדל ללא הרף, התיקים שלה הכילו ראיות שלא ניתן היה להפריכן, ושופט מחוזי אף שיבח אותה באחד מפסקי הדין שלו. מעולם לא גילתה מורך רוח, התעלמה ממכתבי איום ומשיחות אזהרה טלפוניות  וקיימה יחסים מצויינים עם חבריה לעבודה." (ע' 30).
רב-פקד דורית שקד חכמה, מהירת מחשבה, קוראת נכון את שפת הגוף של הקליינטים שלה, ואי-אפשר לשחד אותה. וכשהמאפייה במקום חוגגת, נראה שהיא התשובה הנכונה לפתרון הבעייה.
אבל, כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. ה"מאפייה" הממוקמת בנתניה, על-פי הספר, חזקה, זהירה מאד ומתוחכמת, ובעייה נוספת היא, שלדורית יש גם פן אחר. היא אמא מאמצת נהדרת ומלאת אהבה לילדה שהביאה מרומניה. הפן האחר הזה של חיי מפקדת התחנה מהווה את ה"עקב אכילס" שלה, את נקודת התורפה. האם תצליח לשמור את הילדה מחוץ לתמונה?

בניגוד לספרי מתח אחרים, שמשך זמן העלילה שלהם הוא קצר יחסית. כאן יש פריסת זמן רחבה של יותר מעשרים שנה, יותר משנות דור. פריסת זמן זו מאפשרת לפושעים לצאת מהכלא. מאפשרת להם חיי משפחה, ילדים שגדלים, קשרים שנפרמים וקשרים חדשים שמתחילים. התנהלות של חיים שלמים מתרחשת לפנינו ומאפשרת לנו צפייה בפעילות המשתנה, בהתקדמות העלילה ובסיום המפתיע.
בספרייה העירונית בדימונה מצוי ספר זה גם בפורמט של נייר, וגם בגירסה קולית של הקראה. מוכרחה לספר לכם שהיו לי נסיעות רבות וארוכות לאחרונה, ושמיעת סיפורים בדרך, הקלה עלי מאד את הנהיגה, שמרה על עירנותי, והפכה את הנסיעה לחוויה.
ספר זה, בפורמט של הקראה, וספרים אחרים למבוגרים, לנוער ולגם לקטנים נמצאים עתה בספרייה וניתנים להשאלה ללא תשלום. מוזמנים!