אמיר גוטפרוינד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופר אמיר גוטפרוינד ז"ל הלך לעולמו בגיל 52, בדיוק ביום שבו נפטר אבי, אוטו פרלמוטר ז"ל, לפני כחודש. אבי, שנפטר בן 91, לא כתב ספרים, אבל סיפור חייו ואהבתו יישארו תמיד בליבי.
אמיר גוטפרוינד נחשב בשנים האחרונות כקול רענן, שונה, ותחת ידיו יצאו לאור הספרים הבאים: 'העולם, קצת אחר כך', 'בשבילה גיבורים עפים', 'מזל עורב', 'אחוזות החוף', 'שואה שלנו' ו'אגדת ברונו ואדלה'. הספר "הר האושר", נמצא עדיין בשלבי הדפסה.

רון ניסל-מילר, מנהל ספריית משגב, שהיה לו ידיד קרוב, הספיד לו בגיליון האחרון של ספריית משגב:
"... קודם כל ולפני הכל וללא קשר אמיר היה... אמיר. כמו שרק אמיר יכול להיות אמיר: בהיר, חד, מפוקח, מחויך, ציני במידה, חמוד, צנוע. הליכתו, כך היה נדמה לי, נראית הייתה הליכת המסתווה. זה שאינו מאלו שיכולים היו להיכנס לחדר ולהכריז "הגעתי". הוא, אמיר, באמת שמָח לקראתם של הרבה דברים, הרבה אנשים, הרבה מראות...  ההומור עבור אמיר היה תווי פנים, כרטיס ביקור, כלי מגויס וחלק מובנה באישיות. הומור שמסיר מחיצות שעלולות לצוץ מיראת כבוד. הומור משווה גבהים בין הנפגש עם אמיר לבין אמיר. מעבר למעטפת הבסיסית שקראו לה אמיר, היה גם הסופר. סופר שפרץ לתודעה של עם רְווּי סופרים טובים כמשהו אחר, משובח, מרענן, מסקרן ברמות בלתי רגילות. זה החל ב"שואה שלנו", ספר מטלטל בפשטותו מחד ובחידושו מאידך. ספר שהחל כאילו בנבואה: "סבא היה אומר, 'אנשים צריכים למות ממשהו', וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות", או בטקס הגאוני של ניצול שקיק התה עד תום ומעבר לכך. על ספריו ניתן היה להצביע ולומר (מבלי שֶׁיֵּרָאֶה שם הסופר) "זה נכתב על ידי גוטפרוינד". מצד שני, היו שונים זה מזה. "אגדת ברונו ואדלה" היה "טוויסט" בעלילה מבחינת קוראי אמיר. טוויסט מגניב לחלוטין. אמיר יחסר בִּשְׁבִילֵי יובלים, בנוף המשגבי, בתרבות הישראלית."

קראתי את 'אגדת ברונו ואדלה' בימים האחרונים. ברונו שולץ, הסופר הפולני, שימש השראה לגוטפרוינד, שסיפר באפילוג על-כך, שספרו של שולץ 'חנויות קינמון' גרם לו להימשך אל הכתיבה שלו "כאילו ליבתו המגנטית של העולם קוראת לי", ואת המשיכה הזו לכתיבתו של שולץ, והעיסוק הבלתי פוסק בו, הוא משליך על זואי נחושתן, דמות חשובה בספרו 'אגדת ברונו ואדלה'. זואי היא נערה צעירה בת 17, שלמרות גילה הצעיר, יש לה תובנות של בוגרת מצד אחד, אבל היא מאד ילדה, מצד שני. אהבתה לברונו שולץ, עוזרת לרב פקד יונה מרילין לפתור תעלומה של סדרת רציחות, שהמכנה המשותף שלהן, מלבד כלי נשק עתיקים, הוא כתובות גרפיטי המכילות ציטוטים מכתביו של ברונו שולץ. ספר מותח, מעניין, ויוצא דופן בכתיבתו של גוטפרוינד.

אחותו של הנגר מאת מירה מגן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ברגע אחד, מאבדת נאוה, גיבורת הרומן ' אחותו של הנגר', את עולמה. תאונת דרכים מותירה אותה בלא בעלה והילד הקטן שלה.
נאוה מחליטה, שהיא את חייה מיצתה, ועתה אין לה אלא לחכות לסוף שקט וחסר יומרות. לכאורה היא שלוות נפש, אבל לאמיתו של דבר נפשה הפגועה, אינה מסוגלת לסבול קולם של ילדים ודמותם, המזכירים לה בלא הרף, את הילד שאיבדה "אני עם ילדים גמרתי. לא רוצה יותר שום עסק עם צוואר דקיק וקרסול קטן. לא מחפשת לי גרגרי מלח לפזר על פצעי..." (ע' 35). את השקט הזה, והמרחק מילדים בעיקר, מקווה נאוה למצוא בין כתליו של מוסד לדיור מוגן בשם "נווה תכלת", וכך, ביום הולדתה ה-39, היא מביאה עימה שתי מזוודות וילקוט גב לדירה מס' 17 ב"נווה תכלת". מובן, שסיטואציה מעין זו היא יוצאת דופן ומטבע הדברים מעוררת תגובות שונות.

טוביה, מנהל המוסד, לא מתלהב לקבל בין שערי מוסדו בחורה כה צעירה, שכן הוא חושש "שאהיה לצנינים בעיניהם של הקשישים. אנשים מרגישים נוח בחברת הדומים להם... מה שמעניין אותו זה רווחת דייריו, ולדעתו תזכורת ממשית מדי לעלומיהם האבודים לא תיטיב עימם"...(ע' 7).
ואכן, הדיירים מקבלים אותה ברגשות מעורבים. מי שתילחם מלחמת חורמה נגד הימצאותה של הדיירת הצעירה בין הזקנים, היא ציפקה, שכמו בקיבוץ, היא מנסה לגייס עצומה, נגד הדיירת, שנעוריה מתריסים כנגד דיירי המקום. נאוה מביטה בכל זה בשוויון נפש, ומנסה להסביר, שלמרות שאינה נראית, הרי שהפכה לזקנה אמיתית בתוך תוכה, ולכן מקומה במושב זקנים זה.

ההנהלה נוקטת עמדה מגוננת, ומפזרת את "עצרת המחאה". נאוה נשארת. כאן מתחילה תקופת ההתערות שלה במקום. היא מתיידדת עם הדיירות היותר מוקצנות של המקום, כמו התאומות מלאות החיים בילי וצילי, והאמנית זוהר זיו, מלאת התכשיטים והבגדים הצבעוניים הגדולים. לאט לאט היא מגלה, שמתחת למעטה הצבעוני והצוהל, יש לכל אחד את חבילת הצער שלו, שכבר קיימת, או שתקרה. היא מגלה, שהכאב אינו נחלתה הבלעדית. לכל אחד יש את הצער שלו, וחלק מהאנשים שסביבה, עברו עדיין עוברים, ועוד יעברו חוויות קשות. זהו חלק מהבראתה. לדעת שאפשר להמשיך ולהתנהל, למרות העבר הקשה.

מי שעוד עומדים לצידה ועוזרים, הם אחיה הנגר, שהוא ומשפחתו מסייעים לה, כל אחד בדרכו שלו, לבנות מחדש את חייה, אולה, חברתה הקופאית מה"סופר", האגרונום עשהאל, שלומי, הבחור הצנוע והשקט, שעובד בנגרייה של אחיה, והגאולוג, בנה של צילי, שכנתה ב"נווה תכלת".
להיכנס לבית אבות, בגיל 39 זו בריחה מהמציאות, זהו ניסיון לקרב את הקץ שלא בעיתו. החיים מוכיחים לנאוה שלמרות מה שעברה, יש עוד תקווה לחיים חדשים, לשמחה ולאהבות חדשות.

כמו שתי טיפות מים מאת סקוט טורו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר המתח כמו שתי טיפות מים, הנקרא באנגלית Identical, נבחר על-ידי עורכי מדור הספרים של הניו יורק טיימס, לספר הטוב של שנת 2015.
זהו סיפורן של שתי משפחות מהגרים מיוון,  גי'אניס וקרונון, שחיות בארצות הברית ומתערות בה. קשר סבוך, שרובו מתחת לפני השטח, קיים בין שתי המשפחות, ומגיע לשיאו כשהקשר הרומנטי בין קאס גי'אניס לדיתה קרונון מסתיים באופן טרגי במותה. מסיבה לא ברורה, נוטל על עצמו קאס את האשמה, ונשלח לכלא ל-25 שנים.
מי שהכי קשה לו לקבל את המצב הוא אחיו התאום הזהה של קאס, פול. "אנשים אחרים – אנשים רגילים – לא ממש מבינים מה זה אומר, לגדול בלי לדעת איפה אתה מתחיל ואיפה אחיך נגמר. מבחינתו של פול, בני האדם נחלקו לשתי קבוצות: קאס, וכל השאר. אפילו אמם, כוח אדיר שתמיד התנשא מעליהם בעוצמה ובנחרצות בלתי מתפשרת של עמוד שיש, לא השתייכה לקטגוריה של קאס מבחינת הקִרבה הרגשית... אתה צריך להיות תאום, ותאום זהה במיוחד, כדי להבין  כמה אכזרית היתה הפרידה הכפוייה לשניהם."

בזמן שאחד התאומים מרצה 25 שנים בכלא, סולל השני את דרכו הפוליטית, ונמצא בעיצומה של מערכת בחירות. אולם דרכו מוכשלת על-ידי אחיה של דיטה, האל קרונון, המנסה לעמוד בדרכו, וטוען, שגם פול קשור בדרך כלשהי לרצח אחותו. כדי להוכיח לבית המשפט שהוא צודק, שוכר האל את שירותיהם של אבון, סוכנת FBI לשעבר, וטים, בלש פרטי בן 82, כשהוא מבקש מהם למצוא ראיות שיוכיחו את חשדותיו.

העלילה מסתבכת, ולא במקרה מדובר פה במשפחות יווניות הנושאות שמות של האלים היווניים (האב זאוס, הבת אפרודיטה, דיטה, הבן האל, הרקולס), ולא במקרה אוהב טים הבלש את סיפורי המיתולוגיה היוונית. כי סיפור שתי המשפחות האלה הוא בפירוש מקרה קלאסי של טרגדיה יוונית, שבה מנסים גיבורים לפעול כנגד הגורל שנגזר עליהם, אך ללא הצלחה. ההסתבכויות המשפחתיות, שהן ממש לא כפי שהן נראות מעל פני השטח, הולכות ומתבהרות בפני החוקרים ובפנינו לאט לאט. אך גם כשהסבך מתחיל להיפרם, וחלקי הפאזל מתחברים, כל אחד בזמן אחר – התמונה הכוללת מתגלה רק בסוף.

העלילה מותחת ביותר, וקשה להניח את הספר מהידיים, והרמזים שתולים בספר, כמו למשל העובדה שהתאומים הם אמבידקסטריים, כלומר, משתמשים בשתי ידיהם, למרות שהאחד ימני והשני שמאלי. כמו למשל, כשאמם של התאומים, החולה באלדצהיימר, מספרת שלפעמים קאס בא לבקרה, למרות שזה לא הגיוני, כי קאס יושב בכלא, או כשהכומר הזקן, אביה של ג'ורג'יה, שגם הוא לא מצטייר כצלול ביותר, טוען שראה את קאס בטלוויזיה.
כדי להגיע לאמת, מתחקים אבון וטים אחר הדנ"א של המשפחות, מה שמביא לתוצאות מאד לא צפויות! מותח. שווה קריאה!

מוצא השמות – מקורותיהם וגילגוליהם של השמות שלנו מאת אברהם שטאל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"לשמו של אדם נודעת חשיבות רבה בכל התרבויות. שפע של מנהגים, אמונות ומשמעויות נקשרו בשם. בחברות רבות נתפסו האדם ושמו כאילו הם זהות אחת. ומכאן שאפשר להשפיע על גורלו של האדם באמצעות שמו." כך פותח אברהם שטאל את הפרק "על המגיה של השם" בספרו מוצא השמות. אין זה ספר חדש, אבל הצצתי והנושא מרתק. שטאל מזכיר את שינויי השמות במקרא: אברם נעשה אברהם, שרי נעשתה שרה, יעקב קיבל את השם ישראל והושע נעשה יהושע. מכוח השתנות השמות, חל שינוי גם במהות יחסיו של אותו אדם עם סביבתו או עם ה'.

שטאל מזכיר את ר' נחמן מברסלב, שעבורו השם היה דבר גדול מאד, כמו גם לדעת מיסטיקנים רבים. לכן ר' נחמן מברסלב, כתב את הספר: שמות הצדיקים, שהכיל את כל הצדיקים שהכיר, מאדם הראשון עד ימיו. הוא ביקש מהקוראים להוסיף עליהם את שמות הצדיקים שהם מכירים, ומאז יצאו מספר מהדורות חדשות. את שמות הצדיקים הללו, קוראים בכל יום, והמטרה היא, על-פי החסידות, להשפיע, בעזרת שמות הנפטרים, על מצבנו ומצב העולם. שטאל מזכיר סיפורי עם רבים, ביניהם זה הידוע לנו בשם "עוץ לי גוץ לי", שבהם כוחו של אדם בשמו.
בעבר לא היו שמות משפחה, וכשהתחילו להשתמש בשמות משפחה, לקחו אותם לפעמים מהמקצוע שבו עבד ראש המשפחה. לדוגמא: אופה – חבאז, בקר; בנאי – עמר, ביתן, באומן; חייט – חיאט, שניידר; חלפן – חלפון, אסרף, ואכסלר; טוחן – טחאן, מילר; צבע – סבג, מלר, ועוד.

כשהתרכזו הרבה משפחות כהן ולוי באזור אחד בגולה, לחצו עליהם הפקידים לשנות ולגוון, כדי להקל על הזיהוי בין המשפחות הרבות הנושאות אותו השם. לכן החליפו היהודים לעיתים את שמותיהם הפורמליים, ואילו בתואר כהן או לוי השתמשו בבתי הכנסת בלבד.

ב-1787 חויבו היהודים בממלכה האוסטרו-הונגרית לשאת שם משפחה קבוע בשפה הגרמנית מתוך רשימה עם שמות תנכיים, שמות מתכות (גולד, זילבר, קופר, אייזן, דיאמנט, רובין ופרל) צמחים (באום, ולד, בלט, בלום, רוז),  ובעלי חיים. בהונגריה חילקו את יהודי המקום לארבע קבוצות. בעלי שער כהה נקראו שוורץ או פקטה (שחור בגרמנית ובהונגרית); בהירי השיער נקראו וייס/פהר (לבן) ; כל השאר חולקו לפי גובהם: גרוס/נוג' (גדול) וקליין/קיש (קטן).
שמות המשפחה הנפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו, עפ"י שטאל הם: כהן, ביטון, פרץ, דהן, לוי, וקנין, מלכא/מלכה, אוחיון, סויסה ואזולאי.

יש שמות שנוספו להם שמות לוואי על פי מראה חיצוני, תכונת גוף או ראשי תיבות.
הנושא מרתק והספרות רחבה. מלבד ספרו של שטאל, ניתן למצוא את לקסיקון השמות של אהרן מוריאלי, האתר של רוביק רוזנטל, אתר בית התפוצות בתל-אביב, ואתרים חינמיים.

הסוד של אלה ומייקה מאת ג'סיקה סורנסן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אלה ומייקה גדלו בבית ליד בית, ומאז ומעולם היו החברים הכי טובים. כאלה שיודעים בלי מלים להבין זה את זו, כאלה שאוהבים בלי תנאי וגבול. אבל לילה טרגי אחד, נראה שהכל מתנפץ. האם יצליחו להתאושש? האם יצליחו לחזור ולהיות מה שהיו?

הרומן "הסוד של אלה ומייקה" של ג'סיקה סורנסן כתוב טוב, מתורגם טוב על-ידי דנה אלעזר-הלוי, ונקרא בכיף. כל פרק נכתב מתודעתו של אחד מהם. פעם אלה, ופעם מייקה, מה שמאפשר שתי זוויות ראייה, שהופכות את הדמויות ל"מלאות ועשירות" יותר, ואת הקורא – למבין לנפשן.
אביו של מייקה עזב את הבית כשמייקה היה בן שש. הוא לא יצר קשר במשך כל אותן השנים, עד להווה. גם כשהוא כבר מתקשר, ליבו של מייקה נקרע לגזרים. אמה של אלה התאבדה. אביה לא התאושש מעולם. דמיונה של הבת לאם, רק החמיר את המצב, וגם – העובדה, שבאותו הלילה שבו התאבדה האם, הייתה אלה אמורה להשגיח עליה, מה שהופך את האב לאלכוהוליסט, שאינו יודע מימינו ומשמאלו. החברות בין מייקה ואלה עוזרת להם להתמודד, כל אחד עם קשייו.

"הוא יודע מה אני עומדת לומר – הוא תמיד יודע. הוא החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי. בעולם מושלם, מלא ורדים ואור שמש, יכולנו להיות יחד, אבל העולם שלנו מלא בבתים הרוסים, אבות שיכורים ואימהות שמוותרות לעצמן בקלות."

הם גדלים במקום קטן, שבו מתגרים עם המוות ועם נערי המקום, בתחרויות מסוכנות של מכוניות. אלה שלפני האסון, הייתה אלה מוקצנת, בלבוש ובהתנהגות, ומכורה לאדרנלין. אבל אחרי התאבדותה של האם, והקשר עם מייקה, שמתחיל לקבל אופי רומנטי, היא נסוגה בפחד, ובורחת ללאס וגאס, מבלי להגיד מילה למייקה.

בווגאס היא לומדת אמנות באוניברסיטה. לבושה בצורה שונה, סולידית יותר, ומנסה בכל כוחה להיות אלה אחרת. אבל כשמגיע החופש הגדול, היא חייבת לחזור הביתה אחר שמונה חודשי לימודים. אז היא מגלה שמייקה לא תיפקד כל אותו הזמן, כשהוא מבלה את רוב זמנו בחיפושים אחריה. עכשיו יש לו מטרה אחת. להחזירה אליו.

"אנחנו מתפצלים בפתח הבתים שלנו, והיא נפרדת ממני בהבטחה שתנסה לבוא אלי בערב. לאט-לאט היא חוזרת להיות הבחורה שאני מכיר, אפילו שרואים בעיניים שלה שהלילה ההוא עדיין רודף אותה. אני לא בטוח שאי-פעם היא תתגבר עליו לגמרי..."
הרגשות העמוקים אליו, והתחושות הנשיות שמתעוררות בה בנוכחותו, מאלצות את אלה להודות, בסופו של דבר, ששום דבר לא השתנה בתוכה מבחינת הרגשות כלפי חברה הטוב "אנחנו מחזיקים ידיים, חוצים את החצר ויוצאים למדרכה, משאירים מאחורינו שובל של מים ועוד משהו. משהו שלא רואים בעיניים, אבל בעיני הוא מוחשי הרבה יותר מהשמש שבשמים."

ניצבת מאת א.ב. יהושע

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בכל פעם שאני לוקחת ספר חדש של א.ב. יהושע אני מתמוגגת לא רק מהנושאים המעניינים שהוא בוחר להציג, ולא רק מהמחקר שהוא עושה בכל עניין ועניין שהוא מטפל בו, אלא אף ובעיקר, מהרבדים הנסתרים של הרומן. אני יודעת שכל מילה, אף אם היא נראית תמימה למראה, עלולה להיות רמז, או אפילו פתרון למשהו שרוחש מתחת לפני השטח.
קריאה בספרו החדש "ניצבת" של א.ב. יהושע, אף היא כזאת. חלק גדול מהרומן, מקדישה נוגה, הגיבורה, שאנו מודעים למחשבותיה, לעבודה ארעית כניצבת בסרטים ובאופרה. נגה היא נגנית נבל ישראלית, שעברה להתגורר בהולנד, כדי לנגן שם עם תזמורת. אבל היא נקראת חזרה לארץ להשתתף בניסיון של אמה, להחליט אם להישאר בביתה שבירושלים, בסביבה מתחרדת, או לעבור לתל אביב לדיור מוגן, ליד אחיה של נוגה.

כדי שהאם תוכל להחליט היכן להעביר את המשך חייה והיכן לסיימם, היא עוברת לשלושה חודשים לדיור מוגן. הדירה המושכרת שלה בירושלים, חייבת להיות מאוכלסת, כדי שבעל הבית לא יטען לסיום החוזה, אבל אסור לאם להשכירה למישהו אחר. לכן נקראת נוגה לשמור על הדירה בתקופת הניסיון, וכדי שלא ישעמם לה, מוצא לה אחיה עבודה כניצבת בהפקות.

נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" בתפקידים שונים בכל פעם: כמעפילה שיורים בה, כאחת מ-12 מושבעים המקבלת את התפקיד של הכרזת החלטת המושבעים בפני בית דין מדומה, כנכה בכסא גלגלים, וככפרייה עם עגלה רתומה לחמור ובה שני ילדים באופרה של כרמן לרגלי המצדה.
לכאורה נסוב הרומן על ניסיונה של האם להחליט בין ירושלים לתל-אביב, אבל לאמיתו של דבר נוגה היא ה"ניצבת" בפני שאלת חייה. סיפור הילדים, שהיא טוענת שאינה רוצה בהם ואף הפילה בעבר, ובעקבותיו, גירושיה מאוריה, שלמרות אהבתם זה לזו, נפרדו בשל כך. הנושא עולה גם על-ידי האח חוני והאם, ובעקיפין, אנו שומעים גם את דעתו של האב שנפטר, ורואים כיצד היא מתנסה עם ילדי השכנים.

כיוון שכך, הופך עניין הניצבות, לבעל משמעות גדולה, ולכן גם שם הספר. התפקידים שאותם גילמה כניצבת, מתקשרים בעצם לעניין הילדים. נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" שוב ושוב בין ההחלטות שהיו, להחלטות חדשות, ומי שעומד בניסיון זו היא. ה"מעפילה", שאותה היא מגלמת, מרמזת ל"מפילה" את ולדה, ה"אשמה" שהיא מכריזה כניצבת בחבר המושבעים, היא "אשמתה" שלה, ה"נכה" שהיא מגלמת, מרמזת על "נכותה" הנפשית ללא ילדים, ובאופרה "כרמן" היא מובילה ילדים בעגלה עם חמור, מה שמרמז, שאולי עדיין לא מאוחר.

לאחר שהאם מחליטה היכן תגור, חוזרת נוגה להולנד, ונוסעת עם התזמורת ההולנדית ליפן. אך נושא הילדים חוזר ועולה בעקיפין אצל כריסטין הנבלנית השנייה, הנאלצת לוותר על הנסיעה ליפן בשל הריונה, ועולה עם הנינוחות שעוטפת אותה, בנוכחות הסבתא, הנגנית ההולנדית, ובדרך הטבע -  אצל נוגה עצמה. ספר נהדר. קיראו!

היילו מאת זיזו קורדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זיזו קורדר הוא שם העט הלא-סודי-כל-כך של לואיזה יאנג ובתה, איזבל אדומאקו יאנג. התקופה בה מתרחש הרומן המעניין הזה, היא העת העתיקה ביוון הקלאסית. עדר קנטאורים (חצי סוסים חצי בני-אדם מהמיתולוגיה היוונית) מוצא תינוקת בת-אנוש על שפת הים. לגופה כרוך חיתול, והיא נתונה בתוך שיריון ריק של צב גדול. לצווארה תכשיט ינשוף-זהב, ועל מצחה קעקוע מסתורי.

עדר הקנטאורים טובי הלב מתכנס לישיבה. הם מחליטים לאמץ אותה ולקרוא  לה היילוסידנה ובקיצור – היילו. היא נמסרת לבני הזוג הקנטאורים: כריקלו וקיילרוס, שמגדלים אותה ביחד עם בנם הקנטאור, ארקו,  שהופך לא רק לאח, אלא גם לחבר יקר.
השניים מרבים לשחק יחד ולהשתולל, ויום אחד, בהיותה בת שבע, כשהיא רצה ונופלת, במהלך תחרות ריצה עם ארקו, היא מרימה את זרועה להגנה, והיד מתכופפת באופן לא טבעי. כיירון, הרופא הקנטאור, מראה לה כיצד הוא מושך את זרועה בשני כיוונים מנוגדים, ומחזיר את העצמות למקומן. את התובנה שלה מהסיטואציה היא מסבירה לארקו: "בסדר, לעולם לא אהיה מהירה כמותך... אבל אני אהיה קשתית טובה יותר, וטובה יותר בלרפא אנשים." "היית רוצה," הוא עונה לה. "חכה ותראה," היא מחזירה לו. במהלך השנים יבין ארקו, ויבינו כל הסובבים אותה,  שכאשר היילו רוצה במשהו, ומחליטה החלטות, אין מי שיכול לעמוד בדרכה.

האידיליה של נעוריה מגיעה לסיומה ביום בהיר אחד. בעודה משתעשעת עם ארקו במימי הטורקיז היפים של אחת המערות שבסביבתם, מגיעים למקום בני אדם, ולראשונה בחייה, נחשפת היילו לבני-אנוש. השניים צוללים בניסיונם להתחמק, ומאבדים זה את זו. היילו נשבית על-ידי בני האדם, המביאים אותה לעירם, כשהיא דומעת וזועמת.

"היא עמדה בדממה, בראש מורם ובשיניים חשוקות. היא היתה בהלם. היא היתה אמורה להיות עכשיו בדרכה חזרה הביתה, עמוסת תאנים ודבש. היתה אמורה לרחוץ במעיין ולסוך עצמה בשמן לקראת המסיבה שלה. היתה אמורה לצחוק עם פרל ולוסי ולהודות לכריקלו על חולצת הכיטון החדשה והיפהפייה, שידעה שמכינים בשבילה והעמידה פנים שלא ידעה. היא לא היתה אמורה להיות כאן."

בתושייה היא מצליחה לברוח מסוחרי עבדים, ובמהלך מסעה, היא מבינה שבתור אשה יוונייה, ייגזר גורלה להינשא בגיל צעיר ולא לצאת מהבית. לא אחת כהיילו, תסכים לכך. היא קוצצת את שערה, ומתלבשת בבגדי בחור. בתחפושת זו היא לומדת לא רק על אופיים של אנשים, אלא אף על תכונותיה וכישוריה שלה. בספרטה היא מתחילה להיות מוערכת כקשתית מעולה וכרופאה בשדה הקרב. באתונה היא מוצאת את ארקו, הנמצא בסכנה תמידית בהיותו קנטאור בחברה של בני אדם, ובמלחמה שבין ספרטה לאתונה היא מוצאת עצמה מגנה על אתונה, כשהיא ניצלת ומצילה ספרטני מיוחד, וגם מגלה את סוד מוצאה. מומלץ.

מסע של מאה צעדים מאת ריצ'רד ק' מוראייס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קודם ראיתי את הסרט, ונהניתי מאד. אחר-כך באה הקריאה של הספר, ועליה התענגתי על כל מלה. הוושינגטון פוסט בוק וורלד כותב על כך: "חובבי בישול רציניים יתעלפו מרוב עונג. מוראייס מתמסר כולו לכתיבה תיאורית שהופכת את הקריאה לאירוע גסטרונומי".
כבר ציינתי בעבר, שאני מאד אוהבת סרטים הקשורים לאוכל ולמטבח. אבל יש עוד משהו, שמרתק בסרט ובספר. המסע, שעושה נער הודי, שמקבל הזדמנות להגיע למשהו גדול. יש לו חוש טעם פנומנלי. היכולת שלו להבחין בשלל הטעמים והתבלינים בביס אחד, הם מעבר ליכולות של אדם רגיל. יוצא הגורל והוא נולד להורים שעוסקים בבישול ובהסעדה.

לאחר מותה של האם לוקח האב את כל ילדיו ויוצא איתם למסע קולינרי ברחבי אירופה. מיטלטלים ממקום למקום, הם טועמים משלל הקולינריה המקומית, ועוברים הלאה. הילדים כבר מתחילים להתלונן ורוצים מקום של קבע, אבל האב אינו מוותר וממשיך לנהוג ברחבי היבשת האירופית עד... שבפאתי מקום קטן בצרפת בשם "לומייר", "מודיע" לו המנוע של האוטו שלא עוד. האב והדוד יוצאים לבדוק מה התקלה. יתר בני המשפחה מחלצים עצמות ומרוצים מההפוגה. ולפתע הם מבינים שנפל דבר. הם עומדים ליד אחוזה מפוארת עם אורווה וקיסוס, שצמח על חומת האבן. "כתוב שזה למכירה", אמרתי. גורל הוא דבר רב עוצמה. אי-אפשר לברוח ממנו, בסופו של דבר... לומייר היתה חלקת אלוהים הקטנה שבה נעצנו את עקבינו".

ומול חלקת אלוהים הקטנה שלהם, נמצא "לה סול פלורה", פונדק דרכים, שזכה לכתרים רבים בתחום הקולינרי הצרפתי, ואף זכה לשני כוכבי מישלן. את המקום מנהלת מאדאם גרטרוד מאלורי, שפית בת 65, שניהלה בקשיחות את מטבחה, כשאוסף נדיר של ספרי בישול מציף את חדריה, ומשמש כבסיס לתבשילי המקום.
השכנים החדשים לא מובנים לה. ברעש שהם מקימים, בהמולה ובהתרוצצות שלהם, הם מפירים את האיזון העדין של קיומה. למולה, קמה מסעדה ססגונית ומלאה במוסיקה זרה ורעשנית. "הכתובת, באותיות זהב ענקיות על רקע ירוק איסלמי, מילאה את הלוח כולו... "מיזון מומביי", והתחרות בין שתי המסעדות מתחילה. הן מתחרות על המוצרים הטריים של השווקים, על הלקוחות, על קיומן.

במטבח ההודי, מבינים שהסבתא הזקנה כבר לא כל כך יכולה לבשל. הדודה אינה יודעת לבשל דבר. וזו ההזדמנות של חסן, הנער, בן ה-18, להיכנס למטבח להתחיל לבשל. הוא  מתאמן על בישולים, ובחושיו המיוחדים הוא מצליח להוציא מנות טובות ולמלא את המסעדה.
מאלורי מתחילה להכיר בכשרונו של חסן ומבינה, שהיא עצמה כבר לא תקבל את הכוכב השלישי של מישלן, אבל בידע העצום שלה, היא יכולה ללמד את הכישרון הצעיר הצומח למולה במסעדה המתחרה. האם יסכים האב? קיראו! ספר מקסים!

אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוגאסטוס (גאס) ווטרס והייזל גרייס הם זוג צעירים יפים, חריפי שכל ואינטלקטואלים. הם מתאהבים, ואפשר היה לחשוב שהכל יהיה מעתה דבש. אבל הכוכבים לא פינקו אותם. הריאות של הייזל, בת ה-16, מלאות בגרורות סרטניות, והיא מסתובבת עם בלון חמצן בעגלה, ואילו אוגאסטוס, רק בן 17, כבר איבד רגל אחת לטובת הסרטן. הם הכירו בקבוצת תמיכה, ויחד עם חברם, אייזק, שמתעוור עם הזמן, הם הופכים לשלישיית חברים טובים.

הספר "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין, הוא ספר מרתק וחכם, מרטיט את הלב ואפילו מצחיק, למרות הנושא הקשה. השלושה מתמודדים עם המצב על-ידי הומור, על-ידי הכנת הספדים זה לזה, בימוי טקס ההלוויה, הכנת חליפת הלוויות, ועל-ידי דיבור חופשי ופתוח, על המוות, ומה שמעבר לו.
הוא פוחד משכחה ארצית. היא – לא. כשהייזל תוהה, כמה אנשים כבר מתו עד כה, לאוגאסטוס יש תשובה מוכנה "במקרה אני יודע את התשובה לשאלה הזאת," הוא אמר. יש שבעה מיליארד אנשים חיים, ובערך תשעים ושמונה מיליארד אנשים מתים... יש בערך ארבעה-עשר אנשים מתים על כל אדם אחד חי".

ההורים של כל הצעירים האלו מצטיירים כרגישים, תומכים, עוטפים באהבה, נעזרים זה בזה כדי להחזיק מעמד, ומנסים לשמור עליהם מפאת גילם הצעיר, באופן שמעורר חיוך. כשהייזל מגיעה לראשונה לבקר את אוגאסטוס, הוא רוצה להזמין אותה לראות איתו סרט במרתף. האב מסקל את הניסיון. "אתם יכולים לצפות בזה בטלוויזיה בסלון, " אבא שלו אמר... "נראה לי שנרד לראות את זה במרתף." אבא שלו צחק. "ניסיון יפה. סלון." או כשהשניים טסים לאמסטרדם עם אמה של הייזל, במסגרת קרן המשאלות של ילדים חולי סרטן, נושקת הייזל על לחיו של הנער המתלהב מההמראה הראשונה בחייו. התגובה של האם לא מאחרת לבוא: "רק לידיעתך, אני ממש כאן... "זה בידידות," הזכרתי לה, והסתובבתי לתת גם לה נשיקה על הלחי."

הזוג הצעיר גם עוזר לאייזק להתגבר על אהבתו הנכזבת למוניקה בדרכים שונות, ויש קטעים מרגשים של השניים, כמו במסעדה על גדות התעלה באמסטרדם, כשהם מתענגים על כל ביס, ושותים שמפניה של "כוכבים", או כשהייזל מבינה, שהרצון שלה לנשק את אוגאסטוס לראשונה, דווקא בבית אנה פרנק, הוא הרצון של אנה, שצעירים כמוה יחיו ויתאהבו כמו שצעירים צריכים להתאהב, כמו צוואה רוחנית. הם מתנשקים ומוצאים עצמם לפתע מוקפים בקהל רב שמוחא להם כפיים בהתלהבות.

הניו יורק טיימס כתב: "גרין מראה לנו מהי אהבת אמת – שני צעירים המקבלים זה את זה ועוזרים זה לזה בכל המצבים הגופניים והרגשיים הקשים ביותר – וזה רומנטי יותר מכל שקיעה על החוף."
הספר תורגם לעשרות שפות, ואף זכה לגירסה קולנועית ב-2014. מומלץ.

טירת הזכוכית מאת ג'אנט וולז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ג'אנט וולז מספרת בספרת "טירת הזכוכית" את סיפור חייה. ונראה שהמציאות עולה על כל דמיון. מה מיוחד בסיפור חייה? שכשאתה קורא אותו, אתה לא מאמין שכך נוהגים הורים, ושלא תטעו. מדובר בהורים שמאד אוהבים את ילדיהם, אבל איך נאמר זאת, הם עצמם עוד לא ממש התבגרו, והם מצטיירים כזוג תמהונים, המנסים לחיות עם משפחתם כמה שיותר בטבע. משהו ממה שהנחה את ילדי הפרחים של שנות הששים.

 אלמלא פתחה הסופרת את ספרה בקטע מההווה שלה, שנשמע מצויין, מבחינתה, היינו משערים במהלך הספר, שמהילדים האלה – לא ייצא כלום. אבל שמחים לגלות, ששלושה מתוך ארבעת הילדים הפכו למבוגרים "נורמליים".

על גב הספר נכתבה סקירה של העיתון "פאבלישרס ויקלי": "...כאשר האב לא היה שיכור, [הוא] כבש את דמיונם של ילדיו. הוא לימד אותם פיזיקה, גיאולוגיה, ומעל לכול – כיצד לחבוק את החיים ללא פחד. האם היתה מכורה לריגושים, והעדיפה לצייר או לכתוב במקום לבשל ארוחות למשפחתה.

כאשר הכסף אזל, והרומנטיקה שבחיי הנוודות דעכה, עברה המשפחה לעיירת כורים קודרת במערב וירג'יניה. האב שתה, גנב את הכסף שנועד לקניית מצרכים במכולת ומדי פעם היה נעלם לימים רבים. נבגדים על-ידי ההורים, נאלצו הילדים לדאוג לעצמם ולתמוך זה בזה, עד שלבסוף מצאו בתוכם את הרצון ואת הכוחות לעזוב את הבית."

כדי להמחיש לכם את צורת חייהם, מביאה ג'אנט את הזיכרון הראשון שלה, "... הייתי בת שלוש... עמדתי על כיסא מול התנור, לבושה בשמלה ורודה שסבתא שלי קנתה לי... לבשתי את השמלה כדי לבשל נקניקיות. הסתכלתי כיצד הן מתנפחות ומקפצות להן במים הרותחים...מן החדר השני הגיע לאוזני קולה של אמא. היא שרה בעת שעבדה על אחד הציורים שלה. הכלבלב השחור שלנו, ג'וג'ו, הסתכל עלי. נעצתי מזלג באחת הנקניקיות, התכופפתי והושטתי לו אותה... כשנעמדתי... הרגשתי גל חום בצד הימני של גופי. הסתובבתי... וגיליתי שהשמלה שלי עולה באש... צרחתי... אמא נכנסה במרוצה לחדר..." הילדה ניצלה, אבל מבלה חמישה שבועות בבית החולים לטיפול בכוויותיה. בבית החולים היא נהנית מאד, כי מטפלים בה, ומביאים שלוש ארוחות ביום. אבל זה נגמר בסגנון המיוחד של אביה. הוא חוטף אותה מבית החולים, והם ממשיכים בנדודיהם ממקום למקום.
יש זמנים שהמקרר ריק לגמרי, ולהורים לא איכפת. הילדים מחטטים בפחי הזבל, כדי למצוא משהו לאכול. לקרוא ולא להאמין.

אבל, מה שהספר גם מראה לנו הוא, שכדי להשיג את החלומות, יש צורך דווקא לרדת לקרקע המציאות, לעבוד קשה, ובאחריות, מה שההורים לא עושים, ואז אולי היו יכולים להגשים את חלומותיהם: היא – ליצור אמנות, והוא – לבנות את טירת הזכוכית למשפחתו. מי שמגשים חלומות, הם דווקא הילדים. כתוב מצויין.

איקטוס מאת אלי אבידר / ד"ר רותי קלמן

לא מאמינה שזהו הרומן הראשון של אלי אבידר. הוא פובליציסט, פרשן מדיני, איש מערכת המודיעין ושירות החוץ בעבר והמגזר העסקי בהווה, והאיש כותב טוב! והנושא, ייחודי כל כך בזווית הראייה שלו. בשתי זוויות הראייה שלו, לאמיתו של דבר.

במרכז הספר עומדת דמותו של רומאי בשם יארניס אאמיליוס לפידוס קורנלאנוס החי בתקופת האימפריה הרומית, ולצידו, בכוונה בצל, אבל משפיעה ביותר, עומדת דמותו של העבד היהודי, יואיר, (ודאי "יאיר" בהגייה רומית) שאפילו את שם משפחתו איננו יודעים.

המפגש הראשון שלנו עם יארניס נגמר בכי רע. צעיר ונמהר הוא ממהר לנצל את העובדה שאמו התחתנה עם סוחר חיטה עשיר. הוא נכנס בביטחון עצמי מופרז לאולם הגדול שבו חגגו אותה עת שני אחיו החורגים, אותם לא הכיר אישית, עם מאות אורחים. הוא בטוח שאחיו החורגים יקבלו את אחיהם החדש בזרועות פתוחות, אבל השניים, טיפשים ומנופחים מחשיבות עצמית, ככל שאנשים יכולים להיות בטיפשותם, מצווים לסלקו מהאולם. יארניס מוכה ונגרר לבושתו על-פני רצפת האולם, אל מול מאות האורחים, ומושלך פצוע ופגוע נפשית לרחוב.

מי שאוסף את חלקיו ומבריא את גופו ואת נשמתו של יארניס, הוא יואיר. עבד יהודי, העובד בעיקר כשומר בלילות ליד המדורה. הכלל הראשון שמלמד יואיר את יארניס הוא, שאם הוא רוצה לראות ראייה כוללת יותר, ופחות להיראות, הוא צריך לצאת מגבולותיה של אש המדורה. רק מהצד, בחושך, אתה נמצא בעמדה טובה יותר לצפות, ולא להתגלות. בחכמתו הרבה, החכמה היהודית, מלמד יואיר את יארניס, את תורתו ומשנתו, והחשיבות של כיבוד הזולת, ואפילו יהא זה אויבך.
יארניס החכם, קולט, נוקט בצעדים הנכונים, מתחבב על אביו החורג, סוחר החיטה העשיר ובעל ההשפעה, ופונה לצבא, לא לפני שהסוחר, שמתחיל להעריך את יארניס, שולח אותו להתמחות אצל פילוסוף חכם. יארניס מגיע לצבא, לא בתרועות וצלצולים, אלא בשקט ובחכמה, כשהוא מתחיל לפלס לו דרך בסולם הדרגות. דרך, שהיא תוצאה של הקשבה, של חשיבה, ובעיקר של הקניית ערכי כבוד ומוסר כלפי האחר. כאן המקום להזכיר את שם הספר "איקטוס".

כדי לשמור על כבוד האדם, ואפילו הוא האויב שלך, מלמד יארניס את קציניו שיטת לוחמה אישית, שעיקרה 'איקטוס'. "דקירה אחת, שבה חיילי הלגיון הורגים את יריביהם ללא פציעות מקדימות וללא בזבוז זמן. דקירה אחת ויחידה, שלא רק מחסלת בזריזות את היריב, אלא גם, ובעיקר, שומרת על כבודו." (ע' 262). פרק זמן משמעותי נוסף באימונים של חייליו הוקדש למבנה הקרבי של 'השושנה'. במקום לסגת, נעמדים החיילים כשגבם למעגל שנוצר. במבנה זה, מוצאים את עצמם חיילי האויב, מוקפים, מותקפים ומנוצחים.
ספר מרתק המלמד אנושיות וידידות מהן, ומהי מחוייבות אמיתית של לוחם.

"שפחתי בחיקךָ" מאת חוה עציוני-הלוי / ד"ר רותי קלמן

ספר הספרים שלנו מלא בסיפורים אנושיים, שמוזכרים לרוב במלים ספורות בלבד, ולא אחת משאירים אותנו בלתי מסופקים. מה באמת קרה שם? מה חשבו גיבורי התנ"ך? למה נהגו כפי שנהגו? על מקצת מהתמיהות והשאלות הנוגעות למשולש שרה-אברהם-הגר ניתן לקרוא בספר "שפחתי בחיקךָ" המציג את הדמויות מהסיפור המקראי דרך עיניה של חוה עציוני-הלוי, ומתמקד דווקא בעולמה של הגר.
עציוני-הלוי חקרה את הנושא ובנתה את הרומן על-פי התנ"ך עצמו, ועל פי ספרות חז"ל והמדרש, תוך מילוי פערים שנותרו בסיפור במקורות. את הטאץ' שלה אפשר למצוא סיפור האהבה בין הגר לשלח, דמות דמיונית, שעוצבה על-ידה בהשראת דמותו של שנהאת המצרי. היצמדותה של הסופרת למקורות ניכרת במידה רבה, אף יותר מרומנים קודמים שלה. דוגמא לכך היא יחוסה של הגר. בבראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר, מועלית הטענה, שהגר הייתה בת פרעה מפילגשו. על סמך זה תיארה אותה חוה עציוני-הלוי ברומן זה.
מה שמשך אותה לכתוב על שרה והגר, הוא חוזקן. הן חיו בחברה הנשלטת על-ידי גברים, וזכויותיהן מבחינה חוקית לא היו רבות, ביחוד להגר, שהייתה שפחה. אולם, נשים אלה לקחו את גורלן לידיהן ועיצבו לעצמן את חייהן. שרה מתוארת כאשה יפיפייה, שיש בה טוב לב, ואהבה גדולה לאברהם וליצחק בנה. אבל הקנאה בהגר, שאף היא יפה, אך צעירה ממנה, מעבירה אותה על דעתה, וגורמת לאברהם לגרש את הגר וישמעאל, ללא צידה וציוד אל לב המדבר. למהלך זה, תהיינה התפתחויות מעניינות, ואפילו מפגשים חדשים ומרגשים בין שתי הנשים.
אברהם ולוט, מתוארים כדמויות עגולות, כלומר, הם דמויות של בשר ודם. הם עושים טעויות. הם חוטאים בין אדם לחברו, אך אינם חוטאים כלפי ה'. אברהם מתגלה בחולשותיו, כמו במקרים של הירידה למצרים עם שרי בתקופת הבצורת, אבימלך, מלך גרר, וגירוש הגר. לוט, אחיינו,  מתגלה כאב לא מוצלח, כאלכוהוליסט וכרודף נערות. כל הנשים: שרה, הגר ועירית (אשתו של לוט, על פי מסורת המדרש) מצטיירות כאמהות למופת, המוכנות להפוך עולם למען בניהן ובנותיהן.
יפה דרכה של הגר, המצטיירת כמוסרית מאד, בחינוך ישמעאל "כאשר גדל מעט, החלה הגר... לספר לו על ארץ מצרים מולדתה, על תפארת ארמון פרעה... על חייה, חיי שפחה בארמון... הגר סיפרה לו גם על אלי מצרים ועל פסליהם המפוארים, אך שיננה לו שוב ושוב שאין הם אלא שיקוצים חסרי ערך, וכי יש רק אל עליון אחד המושל בשמים ובארץ, וכאשר התקשה להאמין שיש אל שאין לו פסל... סיפרה לו את סיפור הנגעים שהביא האל על בית פרעה בגלל שרי..."
כתיבתה של חוה עציוני-הלוי מרתקת, קולחת, רהוטה, ומשלבת יפה בין העברית של ימינו לשפת המקרא. מומלץ. 

זיכרונותיו של חבר דמיוני : רומן מאת מתיו דיקס / ד"ר רותי קלמן

הסופרת ג'ודי פיקו, צוטטה על שער ספר זה במלים אלו: "עבר זמן רב מאז שקראתי ספר ששבה כך את לבי והדהים אותי בראייתו היוצאת דופן." כך גם אני חשבתי כשקראתי את הספר, והיה קשה לי להניחו מידיי.
מתיו דיקס, מחבר הספר, הוא מורה בבית ספר יסודי בקונטיקט, שבארצות הברית, והוא סופר עטור פרסים. אין ספק שספר זה, הוא אחת הסיבות לפרסים שקיבל.
מה מיוחד בו? זווית הראייה שלו. דרך עיניו של בּוּדוֹ, חבר דמיוני של ילד מיוחד בשם מקס. מקס לא אובחן, אבל יש לו בעייה בתקשורת שלו עם אנשים. יש אומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". מה שההורים והמורים יודעים, שבעייה זו, מצריכה סייעת בחלק מהזמן שהוא שוהה בבית הספר. הסייעת של מקס נקראת גב' פטרסון.

גב' פטרסון, חושבת שהיא יכולה לטפל במקס טוב יותר מהוריו, אם כי אינה מכירה אותם, והיא חוטפת את הילד מבית הספר. בּוּדוֹ הוא היחיד, שיודע מי חטף את הילד. אבל הוא לא יכול לתקשר עם העולם האמיתי. הוא לא יכול לדבר עם אדם אמיתי, מלבד מקס, והוא לא יכול להזיז דברים בעולם האמיתי, ולכן בהתחלה הוא חסר אונים, ומתקשה לעזור למקס הכלוא.
במקביל למעקבים שהוא עושה אחרי גברת פטרסון, הוא מקשיב לחקירות השוטרים, וממשיך לשהות ליד ההורים ההמומים, שאינם יודעים כיצד לנסות ולהמשיך לתפקד, כשאינם יודעים מה מצבו של בנם. כשהוא פונה לחברים דמיוניים אחרים, שכל אחד מהם נראה אחרת, בהיותם יצירי הדמיון של יוצריהם, מבינים בּוּדוֹ והחברים מה הם צריכים לעשות, גם אם המעשה שיעשו יעלה להם בחייהם.

וכך נכתב על גב הספר: "סיפור נוגע ללב על אהבה ועל נאמנות, סיפור מושלם לכל מי שהיה לו אי פעם חבר – ממשי או לא. ספר מרגש ומעורר מחשבה על אומץ ועל דמיון, על אהבה וחברות.
הספר מרתק בהראותו מצבים שעימם מתמודד הילד בבית הספר, עם תלמידים אחרים, עם הבריון של בית הספר, כיצד הוא רותם לעזרתו את בּוּדוֹ, וכיצד הוא מתעלה על עצמו, בניסיון הבריחה. הספר מרתק בניסיון לחשוב כחבר דמיוני, כזה שהומצא על-ידי מקס כשהיה בן 4, אבל מתעלה על  יוצרו הקטן בדרך חשיבתו, בעצמאות שהוא מפתח, בהבנה החכמה שלו את דיבורם של מבוגרים, ובהבנת המשמעויות הנסתרות שבדבריהם, בניגוד למקס שאינו מסוגל להבין משמעויות נסתרות. "אני חושב שאבא של מקס לפעמים נהיה עצוב כשהוא מדבר עם מקס. אני רואה את זה בעיניים שלו ושומע את זה בקול שלו... אני חושב שהוא חושב שמקס עונה תשובות קצרות כאלה רק באשמתו. כאילו הוא אשם שמקס לא רוצה לדבר. אבל מקס תמיד מדבר רק כשיש לו משהו להגיד, וזה ככה עם כולם, ולכן אם שואלים אותו רק שאלות שהתשובה עליהן היא כן או לא, מקבלים רק תשובות של כן או לא. מקס לא יודע לפטפט. בעצם, מקס לא רוצה לדעת לפטפט."
הספר מעורר מחשבה, ונשאר עם הקורא, גם אחרי הדף האחרון.

האמת על פרשת הארי קברט מאת ז'ואל דיקר / ד"ר רותי קלמן

600 עמודיו של הספר 'האמת על פרשת הארי קברט' של ז'ואל דיקר, נגמעים בשקיקה. הספר המותח זכה מיד עם צאתו לאור לתשומת לב תקשורתית עצומה בכל העולם, והפך לרב מכר בינלאומי. הוא תורגם מצרפתית על-ידי רמה איילון, ומתרחש באמריקה בין שתי תקופות: קיץ שנת 1975 והיעלמותה של נערה בת חמש עשרה בשם נולה קלרגאן, ושנת 2008, כשמרקוס גולדמן, סופר צעיר מצליח, שגר בניו יורק ושיכור מרוב הצלחה, מגיע לעיירה קטנה בשם אורורה בעקבות תקופת שפל בכתיבה, תוך רצון לשאוב כוח והשראה מהמרצה שלו, שהפך לחברו הטוב, הארי קברט.
שום דבר ממה שנראה, אינו מה שבאמת. זו המסקנה שאליה מביא אותנו ז'ואל דיקר בסיומו של הספר ההפכפך הזה. הארי קברט, לימד את מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו, את סודות הכתיבה. והכתיבה של גולדמן חושפת סודות, כולל את סודותיו של הארי קברט, וגם את אלה של אנשי המקום הנקרא אורורה. בסופו של דבר, נודע מה קרה לנולה בת החמש עשרה, שאהבתה הגדולה להארי מביאה אותה אל סופה המר, ואל סופם של שניים נוספים.
גופתה של נולה מתגלה כעבור שלושים ושלוש שנים בחצר ביתו של הארי קברט. בצמוד לשרידי הגופה מתגלה כתב היד של הספר 'שורשי הרע' שהפך את הארי לסופר ענק. מקום הגילוי, והספר, הופכים את הארי קברט לחשוד העיקרי ברציחתה. הארי מצלצל מתא המעצר למרקוס גולדמן. הוא אינו אומר שהוא במעצר. הוא רק מתייפח ואומר שנולה מתה.
שלושים ושלוש שנים חיכה הארי לאהבתו הגדולה, נולה, שתופיע. ועכשיו נגוזו כל תקוותיו. גופתה נתגלתה. "אם סופרים הם אנשים שבריריים כל כך, מרקוס, הרי זה מכיוון שהם מסוגלים להרגיש כל מיני מכאובים נפשיים, אולי כפליים מבני-אדם רגילים: ייסורי אהבה וייסורי ספר. לכתוב ספר זה כמו לאהוב מישהו: זה יכול להיות מכאיב מאוד." גולדמן נחפז להגיע, ולמרות הסכנות הנשקפות לו, מדעת הקהל, ואפילו סכנות פיזיות של ממש, אין הוא מהסס ללכת עם האמת, כדי להציל את חברו הטוב הארי קברט מאשמת שווא של רצח הנערה, ובעקבותיה - עונש המוות הצפוי לו.
מעל היותו ספר מותח ומרתק שגורם לנו לנסות לפענח בעצמנו את התעלומה, הרי שהספר הוא גם ספר על סופרים, על חברות אמיתית, על אמת ושקר, דמיון ומציאות, אהבה גדולה ותעלומה גדולה, שהם חומרי הבעירה של הסופר. המאבק של הארי הוא אהבתו לנולה "הארי, איך בעצם נעשים סופרים?" "כשלא מוותרים לעולם. אתה יודע, מרקוס, החירות, או השאיפה לחירות, היא מלחמה פנימית... אתה צריך להיאבק בעצמך ובעולם כולו. החירות היא מאבק תמידי שאנחנו כמעט לא מודעים לו. אני לעולם לא אכנע."

המאחרים מאת איגור שיף / ד"ר רותי קלמן

הספר "המאחרים" של איגור שיף היה מועמד לפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס. במרכזו של הספר נמצאת ליאורה כרם, גמלאית אלמנה, שהיתה פעם מורה בתיכון. ליאורה מחליטה "לעשות מעשה". היא אורבת לרמטכ"ל, בקיץ של מלחמת לבנון השנייה, ויורה בו.
בניסיון להבין את המניע למעשה המטורף, שעושה אישה הנראית נורמטיבית לגמרי, נפגש איתה פסיכולוג לשיחות שבועיות. ליאורה מצטיירת כאשה רגילה. לכן לא ברור מה יכול היה להוביל אותה לעשות צעד, הנראה לא שפוי ולא מוסרי בעליל. חייה נפרסים לפנינו דרך מחשבותיה, ושיחותיה עם הפסיכולוג. אט אט, אנו מגלים שהמוטיב המרכזי בספר הוא האיחור. כמושג מופשט שמתאר לאו דווקא מצב פשוט של איחור למקום כלשהו, אלא כמצב שמשנה מציאות קיומית.
ארבעים שנה קודם לכן, נפצע מיקי, בעלה של ליאורה מזה שלוש שנים. הוא נפצע בראשו במהלך מלחמת ששת הימים ונכנס לתרדמת. כשהוא מתעורר לאחר זמן רב "באיחור", נראה שהוא כשיר לחיים כמקודם. אבל מתברר, שמשהו בראשו נפגע. חלק מהתנהגותו נהיה ילדותי מאד. התקפי בכי, התקפי זעם. הוא לא מסוגל ולא רוצה לקיים עימה יחסי אישות, ופורש לחדר אחר בבית. מסתגר, לא עובד, והם חיים זה לצד זה ולא זה עם זה. החזרה שלו לחיים הייתה מבחינתה "איחור". משהו שהוחמץ.

כשליאורה רוצה להסביר לד"ר בלוך, הפסיכולוג, משהו ממה שהיא מרגישה, היא מספרת לו על התקופה שבה לימדה ילדי כיתה גימל על גלמים של תולעי משי. כולם מתו, ורק אחד "איחר". הוא סירב למות. הוא המשיך לחכות למרות שלא ידע לְמה ( ע' 121). בסופו של דבר הוא מת, אחרי שהחזיק מעמד פי שלוש יותר מחבריו. במקביל, היא מפילה את עוברה, וקוראת לו משי. היו שלושה הריונות, שקדמו לפציעתו של מיקי, בעלה. לאחר הפציעה, בעקבות התרחקותו הגופנית של מיקי, אין לה יותר סיכוי ללדת. מאוחר מדי עבורה. "היו שני מיקים. הראשון, זה שנרדם, היה גבר חזק, חכם, יפה ומצליח. התגעגעתי אליו מאוד, הייתי האישה הקטנה שלו. זה מה שרציתי להמשיך להיות. וגם רציתי להיות אמא. אֵם ילדיו של מיכאל כרם הנפלא. אבל את התוכנית הזאת, שהייתה כל כך פשוטה ובטוחה, שיבשה הפציעה. כי מי שהתעורר מהתרדמת לא היה המיקי ההוא, אלא מיקי אחר בכלל..."

ואז היא מסכמת את מושג האיחור: "... בעצם כולנו מאחרים. מאחרים בהבנה שלנו. מפגרים תמיד אחרי החיים. יודעים מה לעשות ואיך לעשות רק אחרי שהרגע חמק ונעלם. אפשר להגיד שאנחנו תמיד מאחרים – איחור כרוני, איחור בלתי נמנע – מאחרים להגיע לעתיד." (ע' 277).
עוד איחור אחד לפחות מסתתר בספר, במערכת היחסים המתפתחת בין ליאורה לד"ר בלוך, שאולי יכולה הייתה להתקיים, אלמלא הגיעה ב"איחור".

לב טולסטוי – הבריחה מגן עדן מאת פאוול בסינסקי / ד"ר רותי קלמן

מעבר לספרים הגדולים "מלחמה ושלום" "אנה קרנינה" "סונטת קרויצר", "מותו של איוון איליץ'" וספרים נוספים, שכתב הסופר הגדול לב טולסטוי, הסתתר איש בשר ודם. על חולשותיו,  אהבותיו, פחדיו, מעשיו הטובים והרעים, שמחתו ויגונו.
בספר הביוגרפי "לב טולסטוי – הבריחה מגן עדן", בוחן המחבר פאוול בסינסקי את חייו של הסופר הגדול. הוא עושה זאת דרך ספריו של טולסטוי, המגלים מבין המאורעות והחוויות של גיבוריו, את חייו של הסופר  עצמו. הוא עושה זאת גם באמצעות ניתוח מסמכים רבים, מכתבים וידיעות, עדויות של קרובי משפחה וחברים. דרך כל אלה, הוא מנסה לפצח את סוד נשמתו החצויה וההפכפכה של מי שהיה אחד האנשים המפורסמים ביותר ברוסיה. אך בו בזמן, ביקש להיות לא רק כאחד האדם, אלא ממש להתערות בין האיכרים, לשוחח איתם שיחות פשוטות ועממיות, ולחיות חיים שקטים ושלווים.

הספר שזור בתמונות משפחה, כשחלק גדול מהן מצולמות על רקע אחוזתו, יסנאיה פוליאנה. שבה נולד, ואותה ירש בגיל 18. אחוזה זו היוותה עבורו עוגן מאושר במשך שנים רבות. אולם ב-25 השנים האחרונות לחייו, הוא סבל מאד, עד שבגיל 82 באוקטובר 1910 עשה מעשה, ועזב. יותר נכון ברח, באישון לילה, כשהוא נעזר ברופאו האישי, הנשאר צמוד אליו.

"ביושבו על מזוודתו במחסן הכרכרות, לבוש במעיל איכרים ארוך, ישן וגס על גבי מעילון מרופד בצמר גפן, ולראשו כובע סרוג ישן. נדמה היה שהוא מצויד לתלפיות לצורך הגשמת חלומו הכמוס. אבל... הסוסים טרם מוכנים, יסנאיה פוליאנה טרם ננטשה... ואשתו, האישה שבמחיצתה בילה 48 שנות חיים, שילדה לו 13 ילדים שמתוכם שרדו שבעה והביאו לו 23 נכדים, שעל כתפיה העמיס את כל טרדות המשק... שלא ישנה בלילות בקרים, שם נטה למות תשע שנים לפני כן... האישה הזאת, הקרובה לו יותר מכל אדם בעולם, עלולה להתעורר בכל רגע, לגלות את הדלתות הנעולות, את התוהו ובוהו בחדרו, ולהבין שהדבר שמפניו חששה יותר מכול אכן קורה!"

בסינסקי מנסה לגלות מה היו הסיבות למעשה הנועז והמסוכן לבריאותו של טולסטוי, שבאמת לא שרד את המסע, ונפטר כעבור עשרה ימים. בנוסף היה ברור לו, שאיש ידוע שכזה, אינו יכול פשוט לברוח, ולחשוב שיוכל להמשיך ולהסתתר. כולם הכירו הרי את קלסתרו. אבל טולסטוי עצמו "אם בעת העזיבה חלף הרהור כלשהו בלבו, היה זה ההרהור הבא: איש מפורסם בהיעלמו מתמזג עם המרחב האנושי, הופך אנונימי, אחד האנשים הקטנים ההם, נהיה שקוף לכול. האגדה על אודותיו מתקיימת בנפרד ממנו, והוא – בנפרד ממנה. אין זה חשוב עוד מי היה בעברו: צאר רוסי, מחולל נסים מפורסם או סופר דגול: כאן ועכשיו הוא אדם פשוט ורגיל."

סופו של מיסטר Y מאת סקרלט תומס / ד"ר רותי קלמן

מסע ארוך בזמן ובמקום מתרחש בספר "סופו של מיסטר Y" של סקרלט תומס. האות הלועזית Y, נשמעת גם כמו המילה האנגלית "Why?", ואולי אין זה מקרה, כי הספר מלא בשאלות. שאלות פילוסופיות, שאלות פיזיקליות, שאלות אמונה, שאלות כמו ששואל את עצמו תומס לומאס, בכותבו את הספר שבתוך הספר, בסוף המאה ה-19, הנקרא "סופו של מיסטר Y", ושאלות ששואלת את עצמה אריאל מנטו, הכותבת דוקטורט על כתביו של לומאס. זה הספר הנחשב למקולל, שאותו היא מוצאת.

היא יודעת שאיש מבין קוראי הספר לא נשאר בחיים, כולל המנחה שלה בדוקטורט, שנעלם, ובכל זאת היא נכנסת להרפתקה. במהלך הקריאה, שאף היא מסע בפני עצמו (429 ע'), אנו קוראים במקביל בשני הספרים – דרכה ודרכנו. באופן צורני, הספר שאנו קוראים, אינו נראה כמו ספר של ימינו. כריכתו מזכירה כריכה של ספר עתיק. שולי הדפים (כשהספר סגור) הם שחורים, לרמז על "עתיקותו לכאורה" של הספר שבידינו. וכשאנו מבינים ששם הספר, הוא בעצם שם הספר שאותו אנו מחפשים, מתקבלת תחושה, שאנו מחזיקים את הספר המקורי, ולמרות "יושנו ועתיקותו" של הספר, הוא מוביל אותנו לחוות מימד רביעי, חדשני, שעדיין לא הגענו אליו בימינו, ואולי עדיף שלא נגיע.

מיסטר Y  נקלע במקרה בדרכו ליריד, ומבלי משים הוא מוצא עצמו בתוך אוהל מול איש מסתורי הנותן לו שיקוי. השיקוי הזה גורם למיסטר Y להיכנס למוחו של האיש, ולקרוא את מחשבותיו. כשלומאס כותב את הספר, הוא רושם את הרכב השיקוי, שהשיג מיסטר Y, ונכנס בעצמו לעולם שהוא מכנה "טרופוספירה", הטרופוספירה לפי לומאס, משמעותה "מחשבה", עולם המוחות בניגוד לעולם הפיזי. בעולם הזה יש תחושה הדומה לתחושה שאנו מרגישים כשאנו משחקים במשחק מחשב, המוביל אותנו בצורה מטאפורית בתוך עולם דמיוני, שלא באמת קיים.

כמו במשחקי מחשב, גם כאן יש חלון ניווט ואפשרויות לבחירה. לפעמים ישנן אפשרויות רבות, ולפעמים רק אחת. ההחלטה מובילה את הבוחר לתוך ראשו של האדם שהוא רוצה.
הספר הזה גם הזכיר לי, את הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות. גם שם היא סקרנית. גם שם היא מוכנה לשתות את השיקוי שמגדיל אותה, או מקטין אותה, גם שם היא צועדת במקומות לא מוכרים לה. אך במקום השפן יש לאריאל מנטו, המקבילה הנשית של "מיסטר Y", את אפולו סמינטאוס, אל העכברים, המבקש ממנה לעזור לו לשחרר את עכברי המעבדות.

בחיפושיה אחר המנחה שלה, ומאוחר יותר, אחר אנשים נוספים, היא נכנסת גם למוחותיהם של עכברים וחווה את תחושותיהם! האתגר שבספר אינו רק של הגיבורים השונים והפילוסופים, אלא גם שלנו. לחשוב, לשאול שאלות, ולהבין לאן הגיעה מנטו לבסוף, באפילוג.

השנה של סָאֵקוֹ מאת קיואיצ'י קאטאימה / ד"ר רותי קלמן

חייהם השלווים והדי-חד-גוניים של זוג יפני מועברים אלינו בספר "השנה של סָאֵקוֹ " בעיקר דרך תודעתו ומחשבותיו של בן הזוג, שוניצ'י. דרך ההתנהלות היומיומית של בני הזוג, החיים בתוך בועת ביתם, נפתח לפנינו גם צוהר לעולם המסורתי של היפנים, שלחלקו נחשפתי עם משפחתי בשהייה ארוכה ביפן. הורדת הנעליים בכניסה לבית, השי שמחולק לבאים להלוויה על-ידי משפחת הנפטר, השתייה בחברותא של הגברים לאחר שעות העבודה, האוכל המסורתי המוכן בבית, קופסאות הצידה לדרך, אולמי הפצ'ינקו (מכונת משחקי מזל), הנמצאים כמעט בכל רחוב, וכרטיסי הברכה המסורתיים הנשלחים בדואר. כל אלה, ומנהגים רבים נוספים הנהוגים עד היום ביפן, היוו עבורנו עולם מעניין ושונה, וזיכרונם עלה בי במהלך הקריאה.

אחד המצבים יוצאי הדופן שבהם עוסק הספר, נוגע בנושא הפונדקאות. אחותה של סאקו, איזומי, נאלצת לכרות את רחמה. אך רצונה בילד הפך לאובססיה. לכן היא פונה לסאקו, אחותה, ומבקשת ממנה להיות אם פונדקאית בשבילה, באמצעות הפרייה חוץ-גופית. ההחלטה מתקבלת כמובן על-ידי שוניצ'י וסאקו יחד, אך מבלי משים, מהווה החלטה זו למכשול הראשון, בקשר ה"לכאורה" מושלם שביניהם.

ככל שגְדלה בטנה של סאקו – גדל הפער ביניהם, עד כדי איבוד הדעת של סאקו, המתבטא בפרנויה (תחושת רדיפה), ההולכת ומחריפה, וסוג של דימנסיה, כשבשלב מסויים היא בודדה בתוך עצמה, ואינה מזהה את בעלה. בניגוד למה שהיה מצופה, אין שוניצ'י מערב איש במצבה של אשתו. הוא זורם איתה בשיגיונותיה, מחזיר אותה כל לילה משיטוטיה, ואפילו מוכן לעזוב את עבודתו וביתו כדי להשביע את רצונותיה המוזרים של אשתו.

ההריון, שהיה לא שיגרתי, מההתחלה – אינו  עובר בשלום גם בסופו. התינוק אינו מחזיק מעמד ונפטר. למרבה ההפתעה, חוזרת סאקו, לאחר הלידה הלא מוצלחת, לתפקד כמקודם, בבחינת סמל למשהו שכנראה לא היה צריך להתקיים מלכתחילה.
כל אחד משני הזוגות מגיב בדרך אחרת, לסיטואציה, ולסוגיית הילד. איזומי, האחות, מתחרטת ומבקשת אלפי סליחות מסאקו, על שסיכנה את חייה, ואילו תגובתו של שוניצ'י היתה: "מראה האנקורים השקיט מעט את רוחו, ולאחר שאמר לעצמו שייתכן שהכל בא לסיומו על הצד הטוב ביותר, הוא תהה מה היה קורה אילו נולד הילד בריא ושלם. אילו היתה סאקו מסרבת להיפרד מהילד בכל תוקף, איזו עמדה הוא היה נוקט? האם היה משכנע את אשתו? או שהיה מתעמת עם איזומי ועם בעלה בבית המשפט? מבחינה משפטית, הילד היה שלו. לנוכח העובדה הזאת. האם היה נלחם לצד סאקו בכל הכוח, עד גבול הטירוף?... השניים היו אמורים להלך באותה הדרך, אולם על הפער שנפער ביניהם עתה אי אפשר לגשר אפילו בהושטת יד..."

מחבר הספר קאטאימה, מתחבט בשאלה האתית הזו דרך דמויות הספר, ומדגים במהלכים המתרחשים לפני ההריון, במהלכו, ולאחריו, את מה שיכול היה לקרות. מי שעוזר להבנה הם שני מקרים, לכאורה שוליים, שקורים באותה התקופה. מר מטסואו, הוא אחד ממנהליו של הבנק ששוניצ'י עבד בו תקופת מה כטכנאי מחשבים. המנהל נחשב בעיניו לעובד בלתי נלאה, שכל בעיה של הבנק, הוא טיפל באחריות רבה. אותו מנהל חלה בסרטן סופני, בתקופה שבה התפוצצה הבועה של צמיחת המשק, ונראה שמר מטסואו נטל על עצמו אחריות אישית וגופנית. המקרה השני הוא טירופה של הגב'  אורבה, שהוא אולי רמז מטרים (מקדים) לטירופה של סאקו. לאותה הגברת, ייחסו חוש נסתר של זיהוי זוגות שיש פגם כלשהו ביחסיהם, ובעצם קיומה בספר, אולי היא מהווה רמז למה שלא ניתקן ביחסי סאקו ושוניצ'י.

אור על שלג מאת אניטה שרב / ד"ר רותי קלמן

ניקי ואביה רוברט דילון חיים בבית מבודד בניו-אינגלנד. החורף קר ביותר, עד 20 מעלות מתחת לאפס, והשלג נוכח בכל מהלך הסיפור, כמו דמות ראשית במחזה.
הסיפור מסופר מפיה של ניקי הבוגרת, בת השלושים, המשחזרת את זיכרונותיה מגיל שתים-עשרה. ואכן השנה ההיא הייתה מיוחדת, משמעותית והרת גורל בחייה של הילדה.
שנתיים קודם לכן,, כשעוד גרו בניו-יורק, איבדו השניים את אם המשפחה ואת הבת-האחות התינוקת בת השנה. האם נהגה, כשהתינוקת באוטו, וברגע אחד, כנראה של חוסר זהירות, אולי הביטה אליה לאחור, חצתה המכונית למסלול הנגדי. הן מצאו את מותן במקום, והמושג "משפחה" נמחק ברגע אחד.
איך מתמודדים? רוברט, שהיה אדריכל מוכשר ואיש מלא חיים, אינו יכול עוד לשאת ביגונו הרב את השהות בבית המלא זיכרונות חמים ואוהבים. הוא עוזב את עבודתו, לוקח את הילדה, ויוצא לכיוון לא ידוע. הבית המבודד שמציעים לו בניו-אינגלנד מתאים לו. ניקי מסתגלת בלית ברירה לבדידות. הוא מוצא פרנסה מועטה כנגר שבונה רהיטים מיוחדים, ובינתיים מכלה את החסכונות שצבר קודם לכן, ואת כספי מכירת הדירה בניו יורק.
יום אחד, שנתיים לאחר המעבר לסביבה החדשה, כשניקי חוזרת מבית הספר, הם יוצאים לטיול הקבוע שלהם בשלג. הליכה שקטה, ללא מלים. הצעידה במינוס 20 מעלות קשה. הם נאבקים בשלג ולפתע הם שומעים קול יבבה. כשהם מחפשים את מקור הקול, מתגלית להם תינוקת שרק נולדה, עדיין מכוסה בדם לידתה, כשהיא עירומה ומונחת בשק שינה. היא בסכנת חיים. האב מכניס את התינוקת לתוך מעילו והם ממהרים לצאת מהשלג, להגיע למכונית, ומשם לבית- חולים.
בשלב זה מתחילה חקירה משטרתית, והבלש וורן מתחקר, בוחן את המקרה, ומסתובב בסביבה. לא מציק. אבל נוכח, ומבין, שהבחורה שרלוט, שמגיעה אל ביתם של השניים, ומשנה את חייהם, קשורה למקרה.
הספר כתוב נהדר! כבר באמצעו, ביכיתי את העובדה, שבקרוב אסיים אותו, וכבר התגעגעתי... מבקר ספרים אמריקאי כתב במדור סקירת הספרים של הוושינגטון פוסט: "סוד כתיבתה של שרב הוא כשרונה הטבעי – היכולת ללכוד את הקורא מיד מן העמוד הראשון ולסחוף אותו פנימה... כתיבתה לא תרפה ממנו עד המילה האחרונה", ואכן כך הירגשתי.
רגע מכונן של הטבע, כשאור ורוד מונח על השלג, והשמיים כחולים, מצביע, ומשמש כרמז מטרים (מקדים) לשינוי לטובה שיחול בחיי הדמויות. מחיים של שתיקה ובדידות בבית המרוחק מאחרים, מתחילים האב ובתו לחזור לחיים, לדבר, להיפתח יותר. הילדה מתבגרת, מרשה לעצמה לנזוף באב המסוגר, להגיד לו בפתיחות מה חסר לה, להיחשף. היא מתבגרת לא רק מהאירועים ומההתבוננות בהתנהגותם של המבוגרים, אלא גם פיזית, כשהיא מקבלת מחזור, וההתרגשות שלה מהפיכתה לאישה, והרצון שלה "להשוויץ" בכך, נוגעת ללב. 

המסע לקומה השביעית מאת רחל הרפז / ד"ר רותי קלמן

המסע לקומה השביעית הוא מסע אל נבכי הזיכרון, הוא מסע עצמי של אישה זקנה, ילד קטן ושוטר. כל אחד והקרעים שבעולמו.
שלש נפשות בודדות מחפשות גאולה. חפציבה הזקנה, חיה בין זיכרון אהבתו היפה המוסיקלית של בעלה, אלכס, לזכרון מתן, בנה היחיד, שתיקשר עם העולם בבועות של קומיקס, הומור ומוח צלול, גם כשיתר גופו כבר סירב להגיב.
יועד הילד, הקטן, החכם, שרוצה לגדול ולהיות סופר, חי בצל הזכרונות והגעגועים לאמו, שנרצחה בשגגה על-ידי משפחת פשע. אביו עובד, וכשאינו עובד, נמצאת אשה חדשה בחייו, שאין לה שום נגיעה לילד. הילד מעדיף להסתובב ברחובות.

גבי הוא בחור בודד, שאשתו בגדה בו. הוא מתגרש ממנה, ובוחר להיות שוטר, כדי לכפר על חטא שביצע בחייו כנער עני. גניבת תיק מאשה. מתוך התיק, הוא לקח כסף לקניית נעלי אדידס, שהיו מבחינתו סמל לחיים הטובים. ברגע שהוא קונה את הנעליים. הוא מתבייש בעצמו, לא נועל אותם, ומניח לנער עני למצוא אותם ברחוב. את העודף הוא שם בקופסת קבצן, וכל חייו הוא מחפש את האישה ממנה גנב את התיק, כדי לבקש סליחה. בתור שוטר, הוא מתגלה כנשמה טובה. הוא מחנך חבורה של נערים, להם הוא משמש כמודל לחיקוי.

לכאורה, אין קשר בין שלוש הדמויות בספר, המועבר אלינו בעיקר דרך תודעתם של השלושה. אך למעשה, יש מקבילות לסיפורים השונים שלהם: תחושות הבדידות, הנטישה, הכמיהה למישהו קרוב שיעטוף באהבה. הם גרים באותה השכונה, ומסתובבים באותה המסעדה, ליד אותו סלון כלות, ומשתמשים באותו הפסיכולוג. לשלושתם יש רצון לעזור לזולת, לשלושתם יש רגע של רצון להתאבד (יועד, למשל, מחבר סיפור בדמיונו על תינוק ואשה בשמלה לבנה (52-53)). שלושתם מתאבלים על תינוק, שיכול היה להיות להם: מתן, בנה של חפציבה רצה תינוק ואשתו סירבה, הילד יועד כואב את אחותו העוברית שלא נולדה בגלל רצח האם, וגבי רצה בן ואשתו הפילה בכוונה את הוולד.

שמותיהם אינם מקריים: "חפציבה" – "אני חפץ בה" כך היתה אהבתו של אלכס, וכשהיא חוששת שכבר איש אינו חפץ בה, היא חושבת על הקץ. "יועד", הוא שמו של הילד. למי הוא יועד? ולֽמַה? והשוטר "גבי" – "גע בי", הרוצה שמישהו ייגע בנשמתו, הוא רוצה לחבוק בן, ואין לו, אך הוא נוגע בליבם של חבורת הנערים.
מדוע המסע הוא לקומה השביעית? כי כל קומה היא נדבך מעולמם של כל השלושה, כמו שאומר יועד על הזקנה העולה במדרגות "ואני חושב שכל קומה היא כמו שנים בחיים שלה... " ואם כל קומה היא באמת שיקוף וזיכרון לחייהם – בקומה השביעית הם מגיעים להווה, שבו מבעד ל"כלום" יש אור בקצה המנהרה.

בן הארץ מאת סייד קשוע / ד"ר רותי קלמן

הספר "בן הארץ" מכיל אוסף כתבות מתוך טור שבועי של הסופר, העיתונאי והסאטיריקן, סייד קשוע, שכתב גם את התסריט לסידרת הטלוויזיה המצחיקה "עבודה ערבית". קשוע הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005, ואף זכה בפרס קוגל לספרות ב-2011.
קשוע הוא איש מצחיק ורציני כאחד. בדרך הסאטירה, בעברית יפיפייה, הוא צוחק על מצבים קומיים-טרגיים במפגשים שבין יהודים לערבים. מפגשים המתרחשים ביומיום, לא כאלה שמתרחשים בסמטאות עזה, אבל הם בהחלט בצל הסכסוך, בצל החברה שלכאורה חיה ביחד, לכאורה בשיוויון, אבל רק לכאורה. בתור ערבי שלמד בבית ספר יהודי, ובאוניברסיטה העברית, בתור מי שקנה דירה בבניין יהודי בירושלים, הוא יכול להביא שלל תגובות, שאלמלא חוש ההומור הנהדר שלו, היו יכולות להישמע רע.
כשהוא עובר עם אשתו וילדיו לדירה החדשה בבית היהודי, הוא כותב מכתב להוריו, מכתב המצטייר כאילו הוא כותב אותו מארץ אחרת. "זוהי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" הוא כותב להוריו, ומונה את פלאי הבניין, שבעצם אזכורם, אנו מבינים שהם אינם קיימים בכפרו, טירה, ומכאן, הסאטירה: זרם המים במקלחת חזק וסוחף; את האשפה מפנים שלוש פעמים בשבוע; יש כתובת לבניין ולא רק מִסֽפָּרִים, וכאן בהומור רב, הוא מספר את התלהבות המשפחה, שלא מפסיקים להזמין שליחי פיצה וכדומה, רק כדי לראות, שהמשלוחים אכן מגיעים לכתובת הנכונה; יש תמרורים גם ברחובות, ולא רק במבחן התיאוריה, ויש מקלט...
הוא מזכיר את אשתו כל הזמן כ"עזר כנגדו", והיא מצטיירת כאשה חזקה, חריפה, שלא עושה לו חשבון, אם כי על אמיתוּת ה"ירידות" שלה אפשר לפקפק. השיא הוא במכתב שהיא כותבת, כביכול, למערכת הארץ ובו היא משמיצה אותו, וגם את המערכת, על שהם מעסיקים אותו "כתבכם, בעלי, הוא שקרן כרוני, רכלן ורמאי, שמתפרנס מעיוות אמיתות וציור תמונה לא אמינה של המציאות, ועל ציבור הקוראים לדעת כי מצבו מוגדר בשפה המקצועית כאישיות גבולית הסובלת מהפרעות התנהגות חמורות. לאחרונה, למשל, בעלי משוכנע כי הוא אשכנזי ממוצא פולני, ששני הוריו, החיים בטירה, הם ניצולי שואה שעלו לישראל על גבי אניית מעפילים בשנת 1945. הוא גם מסתובב ברחובות בית צפאפא ומספר לעוברי אורח שהוא האשכנזי היחיד בכפר. עם הקוראים הסליחה. בכבוד רב, אשתו של סייד קשוע (נ"ב: נא לפרסם את מכתבי ללא ציון השם)"...
למרות ההומור וההתבדחות, בעיקר על חשבון עצמו, ישנם קטעים רציניים ומרגשים כגון: העלבון של בתו מתגובת ילד יהודי, שבו נגעה במקרה (181), סיפוריה של הסבתא (221- 223), ההבנה שלו, שהוא מתבגר, כשהוא מאבד את האופטימיות (249 - 250), ועוד. כיום הוא מרצה אורח באוניברסיטת אילינוי. ספרים נוספים: ערבים רוקדים, ויהי בוקר, גוף שני יחיד.

לילה ולואיס מאת חגית גרוסמן / ד"ר רותי קלמן

לילה ולואיס הם זוג הדומה זה לזה בשני דברים. באהבת הבשרים הגדולה שלהם, ובאהבת הכתיבה והקריאה. זוג זה היה מוכן לעשות את שני הדברים הללו בלא הפוגה, אבל בעולם כמו שלנו, אין בזה די.
כשלילה פוגשת את לואיס לראשונה, הוא קורא את "פשעו של סילבסטר בונאר", ספרו של אנטול פראנס. סילבסטר בונאר הוא חוקר זקן, שהיה שבוי בכוחן של מלים, עד שהוא מבין שאפשר גם לחיות אחרת. לואיס צעיר, אך מבין שהוא חייב להיות מעשי ואחראי. הוא מבין שכדי לפרנס אשה וילדה קטנה, הוא חייב לעבוד, ולא רק לעסוק באהבותיו. על הרקע הזה, ורצונו שלילה תעבוד אף היא ותעזור בפרנסה, מתגלעים הפערים והקרעים שבין בני הזוג, שכן, רגליה של לילה, כמעט ואינן מחוברות לקרקע. היא אדישה לכסף. לצורך לפרנס. היא הייתה רוצה רק לקרוא, לכתוב ולאהוב. וזהו, וכך היא חיה, מכורה לעולם המלים, יוצרת, קוראת, מציירת ובוראת מדמיונה.
והמלים מקבלות לעתים בדמיונה הקודח של לילה, צורה של שדים, כשהיא, או הסופרת, מכילות משפטים כמו: "נכנס בה השד" כשמדובר ביצירה, או "מכרה נשמתה לשטן" כשמדובר בצורך להרוויח כסף. לשד הפרטי שלה קוראים בל מגו, ונראה שהוא ההשראה האמנותית, הקסם היפה, שרק בחברתו היא יכולה להמריא ולהיות חופשייה ליצור.
משהו מהשילוב בין אמנות, חופש הביטוי ושדים מזכיר לי את "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב. שם משתלח השטן באנשי מוסקבה, כאן, בל מגו, משתלח בדיירי הבניין שבו גרו לילה ולואיס. שם מנסה האמן להגיע לחופש מלא של יצירה, כאן – זוהי לילה.
כשאנו נתקלים לראשונה בשמותיהם, נראה שהם שייכים למקום אחר בעולם, ואנו מתפלאים שהם בישראל. התלישות הזו, הוא גם התלישות של לילה, שמנסה לחיות על-פי חוקים משלה.
לילה מנסה לכתוב רומן. המול"ים לא ממש מתחברים לכתבי היד שלה. אין לה עלילה. הם קובעים. כך גם בספר, שאינו מתנהל על-פי חוקי עלילה. לילה מוכרת ומוערכת יותר ככותבת שירה, וכשאנו בוחנים את המלים  בספר שכתבה גרוסמן, נראה שחלק גדול מהקטעים מצטיירים יותר כקטעי שירים, מאשר כרצף תחבירי ברומן. לדוגמה: "הלילה לבן והילדה ישנה. הם מדברים על שירה ובחוץ יורד גשם. היא נושמת את האור הבוקע ממילותיו. בלילה כזה הם קרעים קרעים של גן עדן. בתוך גרביים ישנים הם נתפרים. נתפרים..." (ע' 72).
פרופ. ב. שאצלו היא לומדת, מצטייר כסופר ומרצה חיים באר. במיוחד כשהיא מזכירה במפורש את ספרו "חבלים", וגם שותלת את שמו במשפט הבא: "עיניו המלאות חיים התבוננו פנימה אל עומק באר מחשבותיו..." (ע' 73). ויש תחושה, שזה ציטוט משיר של המחברת, השתול בספר.
אני אישית, התחברתי יותר ללואיס.

אימוץ תינוקות / ד"ר רותי קלמן

שני ספרים חדשים קראתי השבוע. שונים מצד אחד,  ועם זאת דומים במהותם ובמסר שלהם. שני הסיפורים הם סיפורים אמיתיים, החושפים לפנינו, לא רק את הכמיהה העזה לגדל ילד שיהיה שלך, למרות שלא ילדת אותו, אלא גם את הקשיים הרבים העומדים בדרך להגשמת החלום. עם זאת, למרות הקשיים – המסר ברור. אם באמת רוצים – הכל אפשרי.

רות שפירא, מספרת בספרה "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם", שהתאלמנה לאחר שנה וחודש של נישואין, כשבעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים. למרות מצבה, הצורך להיות אמא לא עזב אותה לרגע. היא ניסתה טיפולי פוריות, ולאחר שלא הצליחה – החליטה לאמץ תינוקת מווייטנאם. הספר הוא יומן המסע שלה, כשהיא מרגישה, שמלבד אין ספור האישורים הכתובים שהיא צריכה לספק (הרשימה בספר), רוצים ממנה, בעצם, אישור להיותה ראוייה להיות אמא. תחושה זו, היא מספרת, תלווה אותה עוד שנים אחר-כך, כמו גם את הזוגות האחרים.

מתח רב מלווה את מסעה. למרות שהתהליך שעברה רות הוא תהליך חוקי. צצו בעיות. התינוקת שהגיעה לידיה -  לא היתה זו שיועדה לה. היא נאלצת לחוות בכאבה של האם הביולוגית, שנאלצת לוותר על התינוקת, והמראות האלה, חוזרים אליה במהלך כל שנות גידולה של הבת לין בכל טקס. ואז היא מסתכלת על הירח, וחושבת שאותו ירח נמצא עכשיו גם מעל משפחתה האמיתית של לין, והיא תוהה אם הם חושבים עליה. הירח יופיע שוב בספר, כשהיא בודקת את המפה האסטרולוגית של לין, לעומת המפה שלה. מסתבר שהירח, המסמל רגש וגם אמהות, נמצא בשתי המפות בדיוק באותו המקום – 17 מעלות במזל בתולה. "הירח שלנו", כותבת רות, "הוא אותו ירח".

הספר "אמא ברישיון" נכתב על-ידי פריאל חורש רוזן. אלמלא היה ברור שזהו תיאור תיעודי אמיתי, הייתי בטוחה שדמיונה פורה בהחלט. כאן אנו נחשפים לצדדים המכוערים של אימוץ התינוקות. פריאל ובעלה, שלום, מחליטים לאמץ מברזיל. אבל למרות שניסו למצוא מישהי מהימנה, הם נופלים קורבן לסוחרת תינוקות לא-חוקית, שקרנית ונצלנית שמכניסה אותם לסחרור בלתי יאומן. בזמן שהיא מתחמקת מלהביא להם בת, כפי שביקשו, ומנסה "למכור" להם תינוקות אחרים, היא נעלמת, ובמקומה מופיעה המשטרה המאשימה אותם וישראלי נוסף, שאף הוא הגיע כדי לקבל תינוק, בסחר בתינוקות. בגלל משפטה של התינוקת קרלה-ברונה, שהשופטים הישראליים קבעו, שעליה לחזור לאמה הביולוגית, היתה התקשורת חסרת רחמים כלפיהם. לקח להם זמן להוכיח, שהם כאן הקורבנות. מיום ליום הולך מצבם ונעשה גרוע יותר, אבל הם לא מוותרים על החלום של לחבוק תינוק ולחזור איתו לארץ. הם עוברים סיוטים, שאין כדוגמתם, כל דבר שיכול להסתבך – מסתבך. ובכל זאת, אפשר להסיר את הכובע לפניהם. הם לא ויתרו, למרות כל הקשיים, וניצחו.

בת המקום מאת לאה איני / ד"ר רותי קלמן

הספר "בת המקום" של לאה איני, מכיל שתי נובלות (נובלה היא סוגה ספרותית שארוכה מסיפור קצר, אך קצרה מרומן). הנובלה הראשונה היא זו, שעל שמה נקרא הספר, והיא פשוט יצירת מופת. כתיבה מעולה, עניין, והעיקר – זווית ראייה מפתיעה.
העלילה מתרחשת בעיירה קטנה בפלורידה, ואנו מתקדמים ומודעים לנעשה דרך מחשבותיה של ג'ניפר, המכונה סמוקי, נערה גדולת מידות, המוגבלת בשכלה. סמוקי חיה בבית בעייתי, עד שאומצה על-ידי גברת סולומון, זקנה יהודיה, שעברה את השואה, והחליטה להציל את הילדה מגורלה, כשהיא מחנכת אותה על-פי דרכה.
לסמוקי יש אחות, שרלוט, שעדיין חיה בבית הוריה ועדיין סובלת מאלימות אביה. בעלה בכלא, ויש לה שני ילדים צעירים ונבונים, האוהבים מאד את דודתם המיוחדת. בחגים ולעיתים בסופי שבוע הם מתגנבים לביתה הגדול של גברת סולומון, שברגישות ובתבונה, מעלימה עין מנוכחותם.
מדהים לראות את החיים מזווית הראייה של סמוקי. מה היא קולטת. אילו חיישני רגישות יש לה. מה חשוב לה (המשפחה שלה וכלבי הים, אותם היא יוצרת ממתכות, שהיא מוצאת במיזבלה שליד הבית), ואיזה התחכמויות היא מנסה, למרות שכלה המוגבל, כדי לעזור למשפחתה וליצירותיה.
לאחר מותה של הגברת סולומון, נפתחת הצוואה. סמוקי לא מקבלת את הבית, או סכום כסף כלשהו, אבל אמורה לעבור להוואי, לחסותו של ד"ר מנואה המסתורי, זואולוג, המגדל תנינים בחווה. על-פי התמונות המפוזרות בבית, מבינה סמוקי שלגברת סולומון היה בן, שעליו היא לא דיברה. והנה לאחר מותה, מופיע בבית הבן... שהפך לבת.
העלילה מתפתחת. ד"ר מנואה מגיע אף הוא, ודברים מעניינים מתרחשים טרם החזרה להוואי. האם תמתין סמוקי לגורל או תפעל לשנותו? נושא הגורלות הוא בהחלט מוטיב משמעותי בנובלה, ואפילו רמז מקדים. קיראו ותיהנו.
הנובלה השנייה בספר זה נקראת "ספרא". המקום: בית ספר פרטי דמיוני בתל-אביב הנקרא "ספרא". בית-הספר מצטייר כהזוי, 4- 5 ילדים בכיתה, בלי פיקוח, ועם מנהלת, שרודה גם במורים שלה.
מלבד קטע הפתיחה שבו מתמקדת המצלמה, לכאורה, ביובל גולני, בחור צפוני, ש"עף על עצמו", כשהוא בשירותי בית-הספר, מועברות יתר ההתרחשויות דרך תודעתה של  נערה בשם לאה, ולכן לפעמים אנו מקבלים רק חצאי משפטים ומעברים אסוציאטיביים.
 בניגוד ליובל "יובי" שחף, שבא כנראה מצפון תל-אביב, אבל מתנהג כמו ילד אשפתות, מגיעה לאה מבית עני בבת-ים. להורים אין שמץ של מושג מה עושה בתם בבית הספר או מחוצה לו, ולא נראה שזה מעניין אותם במיוחד. הם לא סועדים אותה כשהיא חולה לעתים קרובות, ולמרות הרקע, לאה היא ילדה טובה, שאוהבת ללמוד. היא פריקית של מלים, ויש לה ידע נרחב בספרות הקלאסית. דרך הפריזמה של יצירות הספרות שקראה היא לומדת את החיים ושורדת.

טווס בחדר מדרגות מאת גלית דיסטל אטבריאן / ד"ר רותי קלמן

איב סן-לורן היה מעצב אופנה צרפתי ידוע. עולמו ודאי היה מוצף ביופי אסתטי, דוגמניות יפות והילת כוכבים. אבל כל זה רחוק כשנות אור רבות מעולמם של שלושת גיבורי הספר הנקראים על שמו. איב, סאן (סאני) ולורן עמיזדה. בזמן הווה מנסים שלושת האחים הבוגרים, שגיליהם נע בסביבות הארבעים, לשרוד את עברם המשותף בבית הוריהם.
זהו רומן מדהים בעומק שבו, וביכולת הכתיבה המופלאה של המחברת. על גב הספר נכתב: "בכישרון יוצא דופן, בכתיבה סוערת, באומץ ובהומור מושחז, אבל גם באחריות, ברגישות ובביטחון, מובילה דיסטל את הקורא בין חדרי הבית הישן ההוא ברמת גן, ומשם אל ההווה של הדמויות הבלתי נשכחות שיצרה. הספר הזה... מתאר את החומרים הקשים ביותר בתוך התא המשפחתי, ועושה זאת בנאמנות כה רבה לגיבוריו ובהומור כה משובח ועמוק, עד שהוא שמאפשר לצלוח גם את החיים האלה, ההם."
קראתי את הספר בנשימה עצורה. איב הבכורה, היא בחורה רווקה, המבריקה בשכלה, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. היא עובדת, אבל אין לה ביטחון עצמי. הבית שבו גדלה לא לימד אותה כישורים חברתיים. היא אינה יודעת מה זה בית נורמלי, עם מערכת משפחתית טובה של אהבה, הערכה, עידוד וחום, כפי שצריך להיות כדי לגדול בריא בנפש. ולכן, כל עוד היא לא מקבלת עזרה בעצמה, היא אינה יכולה לעזור לאותה חבורת נוער בסיכון שמגיעה אליה לפגישות.
איב, היא זו שמספרת בגוף ראשון את סיפורה של המשפחה. אבל כשהיא עוברת לספר את סיפורם של אחיה, נעלם קולה, ואנו שומעים את מחשבותיהם בגוף שלישי, כאילו סופרו על-ידי מספר רואה ואינו נראה. הדברים הקשים שחוו מתגלים לפנינו לאט לאט בזוועתם. האב האלים, האם הרופסת המשתפת איתו פעולה. הטווס שרקמה האם ותלתה על דלת ביתם, הוא כמו שמותיהם, תלוש מהמציאות, שהיתה מאבק הישרדות יומיומי מתוך פחד ואימה.
סאני, הבן האמצעי של המשפחה, הוא מחונן, ובעל דוקטורט בפילוסופיה. אבל אנחנו מגלים את זה בשלב מאוחר יותר, להפתעתנו, אחרי שגיבשנו דעה שלילית עליו כחדל אישים, שלא עובד, שמבלה את זמנו בלא לעשות כלום, ושאינו מחובר לבתו התינוקת ולאשתו שאוהבת אותו, ושאיתה יש לו מערכת יחסים משונה.
האחות הקטנה, לורן, חיה בתוך הדימדומים. היא גרה בנפרד מבעלה, ואמורה לגדל את בתה הקטנה, קשרל, אבל למרות שהיא אוהבת אותה מאד, אין היא מצליחה לתפקד כאמא, מי שמתגלה כ"מבוגר האחראי" היא הילדה הקטנה.
רגע אחד מכונן עובר על השלושה כשהם נקראים בדחיפות על-ידי השכנה אל אביהם המכוון אקדח לרקתו. הוא מתאבד אל מול עיניהם, ובמהלך השבעה, הם עוברים תהליך. פצעים ישנים שנפתחים, מזדככים, וסוללים את הדרך להבראה.

העונה מאת חנה נוימן / ד"ר רותי קלמן

"העונה" מאת חנה נוימן כתוב מצויין, למרות שהוא ספרה הראשון של המחברת. פשוט תענוג של קריאה. לא פלא שהספר זכה בפרס ספיר לספרות 2014 לספר ביכורים.
יוליה (יעל), ילדה בת שתים עשרה, נשלחת עם עליית הנוער לארץ, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. שני אחיה הגדולים יותר, נשלחו קודם לכן לפנימיות. הודעה על מותו של אביה היא מקבלת בהיותה בבית של הורים "מושאלים", ואילו גורל אמה ושתי אחיותיה הקטנות, לא נודע. יוליה לומדת היטב ומצטיינת בלימודיה. יותר מכל היא אוהבת תנ"ך.
בהגיעה לגיל 18 היא מחליטה לצאת לדרך עצמאית. היא מוצאת מגורים בשכירות ומתחילה לעבוד כעוזרת בית למשפחה של קונדיטורים. בן המשפחה, יהושע, מתאהב בה, ורוצה לשאתה, אך היא אינה אוהבת ואינה יכולה לתאר לעצמה נישואין למישהו שכותב בשגיאות כתיב. "יהושע... רחלים כותבים בחית ולא בכף, תבדוק בסידור... ומלבד זה... נראה לי שהגזמת. השער שלי, כולו קש, לגמרי לא גולש," הוא מחייך במבוכה. "בעיני השער שלך הוא יפהפה, ו... את כולך יפהפייה," אומר ומסמיק...
בחוג לחובבי התנ"ך, נפתחות לפניה הזדמנויות חדשות. היא נהנית מאד מהשיעורים, ומחליטה ללכת ללמוד בסמינר כדי להיות מורה לתנ"ך, ושם היא גם מכירה את מי שלימים יהיה בעלה, יוסף, דור שישי למגדלי אתרוגים, ומוצאת עבודה אצל אחיו, בחנות חשמל חדשה.
ניכרים ביוליה חינוכה הטוב, חוזקה הנפשי, השכלתה, האינטליגנציה שלה, וחוש ההומור. "שמי יעל... או יוליה, תלוי במצב הרוח שלכם," היא מוסיפה וכולם צוחקים. "אני מלצרית מדופלמת, גרה במחסן שרד פרטי בחברת שני עכברים ידידותיים, מתעתדת להיות מורה לתנ"ך. בקרוב אלמד בסמינר."
יוסף ויוליה מתחתנים. היא גרמניה. הוא ממשפחה ספרדית, והם יודעים לגשר בין שני העולמות. חתונתם צנועה ויוליה מכינה בעצמה בעמל רב את עשרים עוגות הפלא לחתונה, שבה יהיו כ-80 איש בלבד. עוד הונחו על הצלחות קלמנטינות, שקדים, אגוזים ותמרים. הפשטות בהתגלמותה. אך מכאן, לצד אהבתם היפה והטהורה, אנו רואים את מאבקי ההישרדות שלהם כזוג בתקופה קשה מבחינה כלכלית. יוסף חי את פרדסיו. הם מרכז קיומו וכל עץ חשוב לו כילדו. אבל בהיעדר כוח אדם שיעזור לו בקטיף המורכב של האתרוגים, ברור לו שיוליה צריכה לוותר על ההוראה כדי להטות כתף ולעזור. שוב ושוב נדחית האפשרות של הוראת התנ"ך, ויוליה מפסידה את הייעוד שכה רצתה בו.
עולמם סובב את עונת האתרוגים. בטוב – הם מצליחים טיפה להתרווח, אם כי בצניעות רבה ביותר, ברע – הם מצטמצמים ומתפללים על כל אתרוג, שיהיה מושלם, ויזכה להגיע לתפוצות ישראל בגולה, ובתוך כל אלה ממשיכים יוסף ויוליה להרגיש באובדן הקרובים להם. כל אחד על פי דרכו השונה, אבל עם אותה האהבה.

לנקות את יפו מאת שירז אפיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

גיבור הספר "לנקות את יפו" של שירז אפיק, הוא אוֹרי, נער מחונן בן 14 הלומד בבית ספר יפואי אינטגרטיבי (משולב) של מחוננים יהודים וערבים. הוא אינו מקובל בחברה, ובנו של נדבן בית הספר, דן מצגר, אף נוהג להתעלל בו במכות ובהערות עוקצניות ביחד עם חבריו. מה שעוזר לאוֹרי להחזיק מעמד בבית הספר הוא נגינתו בפסנתר בהצגה שמתכוונים תלמידי בית הספר להעלות לסיום השנה. ההצגה מבוססת על הספר "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט, ולא בכדי בחרה הסופרת שירז אפיק במחזה זה.

המחזה הוא על אשה זקנה בשם קלייר המגיעה לביקור בעיר הולדתה. היא מציעה לבני העיר המרוששים סכומי כסף גדולים, ובתמורה היא רוצה שירצחו את איל, אהובה הראשון, שזנח אותה, ומועמד לראשות העיר. התלמידים מציינים שנושאי המחזה הם: "נקמה", "לב שבור", ו"הכוח שיש לכסף". (ע' 52), והמורה מוסיפה: "בחרתי להעלות את המחזה הזה כי הוא עוסק בהשחתת המידות... הרף המוסרי של תושבי גילן הולך ויורד עם כל רכישה שהם מבצעים בכספה של קלייר... הרעיון לרצוח את איל, שזעזע אותם בהתחלה, נראה להם פתאום כמו פתרון לא רע... אין רוצח אחד, ישנה עיירה שלמה, שביצעה או לא ביצעה את הפשע... תחשבו מתי מצאתם את עצמכם במצבים כאלה... בנסיבות מסוימות, כל אחד מאיתנו היה עלול להיות תושב גילן"...
הוריו של אוֹרי מתגרשים במהלך הסיפור, ובתקופה שהוא זקוק להגנתם, הם לא משתפים פעולה, לא ביניהם ולא איתו, ומניחים לו להתמודד לבד. ברגעים אלה של שפל, הוא פוגש בחור חזק וכריזמטי בשם "גולן". גולן הוא ימני קיצוני, ומתגלה כשונא ערבים. הוא גם אומר במפורש, שהיה רוצה "לנקות" את יפו" מהערבים. למרות שדעתו שונה מאד מדעתו של אורי, שחי עם הערבים בשלום, ואפילו מאוהב קצת בחאלד, המשתתף אף הוא בחזרות להצגה, נמשך אורי לכוחניותו ולמילותיו המעודדות של גולן, והוא רואה בו את האח הגדול, את החבר שאין לו, ואת התחליף לאב, שנטש את הבית.

גולן מעניק לאורי את הביטחון שהיה חסר לו. בעידודו, מוצא עצמו אוֹרי שובר לדן מצגר את אפו, מתיידד עם גלית, הנערה העצמאית והמשוחררת, וקצת מדבר עם חאלד. אבל אז מציעים לו למלא תפקיד מכריע במזימת הימניים הקיצונים. המזימה: לחדור להצגת סוף השנה, ולחסל את כל הערבים שבמקום. תחושת הכוח, ותחושת הנקמה, מפעפעים לאט לאט אל נפש הנער, והוא מחליט, לשתף פעולה.
התכנונים משתבשים לאחר האסון של חאלד, המשחק בחזרות להצגה את איל, הקורבן המיועד, אך הופך לקורבן בעצמו. בכך, הוא מציל את יפו.
ספר מצויין! כתיבה מעולה, זורמת, וטיפול אמיץ בנושא רגיש של הסופרת שירז אפיק.

עור היחמור מאת אונורה דה בלזק / ד"ר רותי קלמן

אם היתה לכם אפשרות לקבל כל מה שאתם רוצים, בידיעה, שכל בקשה כזו מקצרת את תקופת שהותכם עלי-אדמות. האם עדיין הייתם רוצים את האפשרות הזו?
השאלה הפילוסופית הזו עומדת במרכזו של הספר "עור היחמור". רפאל, צעיר חכם אך חסר כל, מוצא עצמו בתקופה קשה בחייו. חובות בבנק, ללא עבודה, ללא משפחה תומכת, ועם לב הרוס לאחר שחווה אהבה נכזבת לאשה נטולת רגש.

רפאל מחליט לשים קץ לחייו. אך בטרם ישליך עצמו לנהר הסיינה בחשכת הלילה, הוא משוטט ברחובות, ונתקל בחנות למימכר עתיקות. הפריטים המיוחדים משכיחים לרגעים אחדים את כאבי ליבו והחלטתו הקשה, וסוחר עתיקות הזקן, ששומע מרפאל ברגע של כנות, על תוכנית ההתאבדות מציע לו הצעה קוסמת, שמחירה בצידה. הוא מציע לו פיסה גדולה וזוהרת של עור יחמור, שהיא לפי דבריו, קמע רב עוצמה, והיא שילוב של היכולת והרצון (ע' 34). אבל, מזהיר אותו הזקן, "מעגל חייך, שעור היחמור הזה מתווה, יתכווץ על-פי עוצמת משאלותיך ומספרן, מן הקלה ועד המופלגת ביותר" (ע' 41).

הצעיר לא מהסס ולוקח את עור היחמור, וכבר, בעודו בחנות, הוא מכריז שהוא חושק בסעודה המונית חסרת גבולות. בעודו יוצא מהחנות, הוא נתקל בחבריו, שחיפשו אותו כדי להזמינו לסעודה המונית, בדיוק כפי שאיחל לעצמו. כשהוא מביט בעור היחמור, הוא רואה לחרדתו, שהוא מתחיל להתכווץ.

הסעודה ההמונית מסתיימת רק בבוקר, כשכולם מתעוררים שיכורים. רפאל מכריז בשיכרותו, שהוא יהיה עשיר וכולם צריכים להשתחוות לו. כמעט מיד קם נוטריון מבין האורחים ומודיע לו שהוא זכה בירושה של מיליונים (ע' 177). במקום לשמוח, מסתכל שוב רפאל בקמע שבידו, ושוב הוא רואה את ההתכווצות הגדולה. עתה הוא מבין את המחיר שהוא משלם תמורת מאווייו.
הוא הופך אמנם למרקיז החי בבית גדול עם חדרים רבים המרוהטים בטוב טעם, ועם משרתים רבים, אך הוא מסתגר בבית, ואינו מעז לרצות דבר. אסור למשרתו לשאול אותו מה הוא 'רוצה' או 'מתאווה' או 'מבקש'. כי כל רצון וכל בקשה מקצרים את חייו.
הוא מנסה להיפטר מהקמע. אך הקמע שב אליו. הוא מנסה לגייס את המדענים כדי להרחיב את הקמע, אך הם אינם מצליחים.

האם הוא מאושר? הרי הוא חי בעושר, ויכול לקבל הכל. לאמיתו של דבר ה'מתנה' הזו הופכת את חייו לסבל מתמשך, בי במקום לחיות באמת, הוא חי מתוך פחד למות. מתוך פחדיו, הוא הופך לבלתי נסבל לחברה. רגישותו למותם של אחרים, מתקהה. הוא עולב באנשים, מזלזל בהם, ומסתגר. החברה מגיבה כמו ראי, ומנסה להקיא אותו מתוכה.
אונורה דה בלזק, חושף בספר זה, כמו ב' אבא גוריו', 'אז'ני גרנדה' וספרים אחרים, את פניה האמיתיים של החברה. ברגע של הארה, מבין גיבורו לפתע, שהתנהגותו היא שגורמת לחברה לנהוג כפי שהיא נוהגת, והוא מגיע להבנות באשר לטיבה של החברה, המתעבת כאבים ואסונות, ולעולם תעדיף עליהם את השחיתות, ותנדה את החלש והחולה.
כתיבה "בלזקית" טיפוסית, בסגנון הריאליסטי, עם תיאורים נרחבים, חשיבה פילוסופית מעמיקה, וה'אמת' בפרצוף. מצויין.

ארמון הזכוכית מאת אמיטאב גהוש

טור שבועי של ד"ר רותי קלמן

מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף

דימונה

"עיניו של ראג'קומאר נפלו על נערה – אחת ממשרתות המלכה. צנומה היתה וארוכת איברים ולעורה גון אבקת הטהנקה הדקה שעטתה על פניה. היו לה עיניים כהות ענקיות ופניה היו ארוכות וסימטריות באופן מושלם. ללא ספק היתה היצור היפה ביותר שראה מעודו, חִנה היה מעבר לכל דמיון" (ע' 41).

כך מתחיל המפגש הראשון בין שניים מבין הדמויות המרכזיות בספר "ארמון הזכוכית" של אמיטאב גהוש. מה שמייחד את הנער, הוא החיזור העיקש אחריה. הוא מושיט לה קופסת שנהב כמנחה, שואל לשמה, וכשהחיילים נכנסים לארמון הוא מנופף לעברה "יותר אות מאשר נפנוף פרידה. 'אני אשוב לראותך' " (ע' 42). כששיירת המלך האחרון של בורמה, תיבו, יוצאת למחרת מארמון הזכוכית שלה לגלות בהודו, שוב ממהר ראג'קומאר להגיש לה מינחה "ראג'קומאר רץ קדימה וטיפס על דקל...פילס את דרכו לאט מבעד להמון עד שהגיע קרוב לדולי... הוא זינק לעבר דולי והניח את חבילת עלה הבננה בידה. "קחי," סינן. "זה אוכל." (ע' 51).

במהלך השנים הבאות, זכר ראג'קומאר את דולי, שהפכה למושא חלומותיו. הוא פוגש בה במפתיע, כשהוא כבר איש עשיר ומכובד, בביתו של הנציב הבריטי בהודו "בהעיפה מבט מעבר לכתפה גילתה אומה את דולי, שישבה חבויה למחצה... 'דולי!' אומה החוותה תנועת היכרות לעברו של ראג'קומר. ' זה מר ראהה, אני לא חושבת שנפגשתם..." (ע' 138), וגורלם נקשר זה בזו.

בספר "ארמון הזכוכית" אנו מתחקים אחר חייהם וגורלותיהם של משפחה מתרחבת. חווים את חייהם ומותם, אהבותיהם ואורח חייהם בחברה ובעולם משתנים. זוהי סאגה רבת-שנים, המתחילה ב-1885 בבורמה עם הפלישה הבריטית למנדליי, עיר המלך, ולארמון הזכוכית של המלך. העלילה מתרחבת גם להודו, סיאם, סינגפור וטיבט ומגיעה עד שנת 1966.

בשנים אלו אנו עוברים לא רק את השלטון הבריטי, וכיצד הוא מתנהג עם נתיניו, אלא גם כיצד הוא נוהג כלפי המלך והמלכה, הבורמזים הגולים, ובני משפחתם, מה קורה לאנשים שעוברים ממדינה למדינה, כיצד מתקבלים נישואי תערובת בין בורמזים להודים, מה קורה לכל אלה בזמן מלחמת העולם הראשונה אחרי רצח יורש העצר בסרייבו, ומה קורה לאלה בזמן מלחמת העולם השנייה.

מהלכים פוליטיים הידועים לנו, מקבלים משמעות אחרת, כשמדובר באדם מהרחוב, באנשים שאנו מלווים אותם במהלך חייהם, לומדים את מנהגי המקום שלהם, את אופיים, ופתאום, ברגע אחד, כל עולמם מתהפך. בני משפחה נעלמים, נהרגים, והם נאלצים להמשיך הלאה, משתנים, לומדים לחיות מחדש.

הסופר, אמיטאב גהוש נולד בכלכותה שבהודו, בילה את ילדותו בבנגלדש, בסרילנקה ובצפון הודו. הוא לימד באוניברסיטאות בהודו ובאמריקה, ופירסם עד כה שמונה ספרים. כיום הוא חי בניו יורק.

סוד הגן הנעלם מאת פרנסס הודג'סון ברנט / ד"ר רותי קלמן

קסמו של הספר "סוד הגן הנעלם" מתחיל בשמו. המסתורין היה הדבר הראשון שמשך את עיניי וסקרנותי, וגרם לי לשוב ולקרוא את הספר שקראתי לפני שנים רבות. הדבר השני היה הכריכה המושכת שאויירה על-ידי בתיה קולטון, ומזמינה אותנו אל תוך הדלת הנסתרת של הגן. התוכן לא איכזב. הכתיבה הטובה של פרנסס הודג'סון ברנט, שעמדה במבחן הזמן (104 שנים) גם בעזרת תרגומה המצויין של הסופרת הגר ינאי, איפשרה לזרום עם הטקסט, ולא לרצות להניחו מהידיים.

הילדה מרי לנוקס, בת למשפחה ממוצא אנגלי, מתחילה את חייה ברגל שמאל, כילדה לא רצויה, הנולדת לזוג עשיר החי בהודו, בבית מלא משרתים. האב עסוק בעבודתו ואינו מתעניין בילדה. האם היפיפייה רוצה רק לבלות, לא לראות או לשמוע את הילדה, וכך מוצאת עצמה מרי רק בחברת משרתים שחייבים למלא את כל רצונותיה וגחמותיה, ובלבד שלא תבכה ותפריע להורים. לכן היא גדלה בשנותיה הראשונות כילדה מפונקת, שלא יודעת אפילו להתלבש בעצמה, אנוכית ורעה אל המשרתים, ללא אהבה, וללא יד טובה שמכוונת. היא ממורמרת וכעסנית, ואיש לא מעוניין בחברתה.

מה שטורף את הקלפים הוא מחלת הכולרה שתקפה כל בית בהודו באותה התקופה. ההורים נפטרים, המשרתים בורחים מהבית, והיא מוצאת עצמה לבדה, לא מבינה לאן נעלמו כולם. חיילים שעוברים בסביבה, מופתעים מאד למצוא אותה חיה ושלמה בבית, וכשהם מחפשים קרובי משפחה לילדה, הם מוצאים את הדוד שלה באנגליה, מר קרייבן, אותו לא פגשה מעולם, והיא נשלחת לאחוזתו.

גם כאן, נראה שהאהבה וחום של בית, לא ממהרים לעטוף אותה. 100 חדרים נעולים באחוזת מיסלתוויט של דודה. ששקוע בטרגדיה האישית שלו של אבדן אשתו. מרי מוצאת עצמה בחדר נזירי, ללא משחקים, ללא ספרים, אך עם משרתת עליזה ומלאת חיים. זהו המפתח הראשון להתאוששותה. החיוניות של מרתה, הנערה הפשוטה, שבאה מבית מלא אחים, ועוד יותר מלא באהבה, היא מצליחה לחדור לעולמה של הילדה ולסקרן אותה.

מרי מתחילה לשוטט בגנים הרבים שמסביב לאחוזה, אך כשהיא מגלה שהיה פעם גן מיוחד, שהיה גנה המטופח והיפה של גברת קרייבן שנפטרה, וכשהיא שומעת שהדוד במר ליבו הטמין את המפתח לגן, היא מחליטה למצוא אותו. האוויר הצח והטבע המדהים, שבו היא מרבה לטייל, מאוששים את גופה ונפשה של הילדה הבודדה. היא מתחברת בקלות לאחיה של מרתה, דיקון, ילד טבע שמדבר אל החיות והצמחים, ועוזרת לבן-דודה, קולין, לחזור לחיים ולתקווה. בתוך כל זה היא מגלה את המפתח לגן הנעלם, וביחד עם דיקון וקולין היא מחזירה את החיים לגן, לעצמה, ולאחרים.

כשהמתרגמת הגר ינאי מבקשת להבין מדוע הספר קוסם לאנשים עד היום, היא חושבת שהסיבה היא ההתחלקות בסוד "סוד הגן הנעלם הוא אוצרה המיוחד של מרי. אבל רק כשהיא מסכימה לחלוק את הסוד הזה היא רוכשת לעצמה חברים. בזכות הגן היא יוצרת קשר עם דיקון הפשוט והמקסים, ילד הטבע, ולאחר מכן רוקמת חברות מיוחדת במינה עם קולין בן האצולה המפונק. השותפות בסוד מחזקת את החברות בין שלושתם והופכת את השלישיה הזו לחבורה מגובשת. והרי גם חברים הם סוד גדול, והדרך לרכוש את ידידותם וליהנות ממנה לאורך זמן היא מסתורית לא פחות מהגן הנעלם – והדבר אמור בילדים ממש כמו במבוגרים. הספר הזה עוסק בסודות, בחברות, בתשוקה לחיים ובידיעה שכל אדם – אפילו ילד צעיר – אחראי על גורלו."

ואני חושבת, שהסוד טמון בנפש האדם, וביכולת שלו לקחת את גורלו בידיו. לבד לגמרי, בלא שום הנחייה והדרכה, ובלא שום השכלה מוקדמת, מבינה הילדה בת ה-10, המתחילה רק עכשיו לחיות באמת, שהיא לא תקבל שום דבר מהסביבה, אם היא לא תפעל לשם כך. ולכן וההיפתחות שלה אל עולם הטבע שסביבה, הצמחים, החיות והאנשים, מאפשרת לה ללמוד מה נכון לעשות בחיים, משחררת את התכונות הטובות שבה, ומאפשרת לה גם לעזור לזולת.

"כל הר וגבע:הסיפור מאחורי "צלילי המוזיקה" / אגתה פון טראפ, 2002

במלאת יובל שנים לצאת הסרט המוזיקלי "צלילי המוזיקה", מהאהובים והמצליחים בכל הזמנים, מובא כאן סיפורה הנוגע ללב של משפחת פון טראפ האוסטרית, מפי אגתה, הגדולה ביותר מבין הבנות.
בהקדמתה מציינת אגתה, שכבר נכתב די הרבה על המשפחה בעקבות הסרט. חלק גדול, על-ידי אמה השנייה, מריה. אבל סיפורה של מריה החל, כשכבר היו שבעה ילדים במשפחה. כך שכל מה שאירע קודם לכן, ומה שארע לאחר מותה של מריה – לא סופר עדיין. עוד מדגישה אגתה, שהספר הוא מנקודת ראותה, וייתכן, שאחיה היו מספרים זאת קצת אחרת.
על אביה, קפטן גאורג פון טראפ, כותבת אגתה, שלא רק שהיה מפקד צוללת מבריק בצי האוסטרי, איש בעל חזון ואומץ בלתי רגיל, כי אם היה גם בעל ואב אוהב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא הגיע לעיתים רחוקות לביתו, אבל אז היה מניח לילדיו רופרט ואגתה להשתולל עימו ולצלול לדמיון שעזר לו, ושימח אותם. "ב"צלילי המוזיקה" מוצג הקפטן כנוקשה, מרוחק ועיקש. במציאות היה הקפטן, אבינו, עדין, טוב לב ורגיש. מאמא לא יכולה הייתה למצוא לנו אב טוב יותר".
הוא התהלך תמיד בנינוחות ובזקיפות קומה, ותמיד היה קשוב ורגיש לסביבתו. הוא תמיד ברוך ובאהבה בילדיו, ומעולם לא התבטל. גם אביו, סבה של אגתה, היה מפקד אונייה בצי האוסטרי, ולאחר שהציל בתושייה את אונייתו מסערה עזה, הוא קיבל את עיטור צלב הברזל מדרגה שלישית וזכה בתואר אביר מטעם הקיסר פרנץ יוזף הראשון.
ב-1911, נישא גאורג פון טראפ לאגתה וייטהד, אמה של אגתה הכותבת. כל מי שהכיר את אמי -  אהב אותה, היא מציינת "היא השכילה לנהל משק בית גדול ובו טבחית, עוזרות וצוות עובדים נוסף, בשקט ובעדינות... מעולם לא דיברה במלים קשות והביעה דבריה בנימה רכה אך תקיפה. כשהייתה נכנסת לחדר נראה כאילו זרחה השמש"...
בזמן מלה"ע הראשונה, נאלצו בני המשפחה לעזוב חלק זה של עירם ובזמן שהקפטן לחם בצי, הם התגוררו בבית הסבתא בארלהוף, וארבעה תינוקות נתווספו שם למשפחה: מריה, ורנר, הדוויג ויוהנה. "אותן שנים ראשונות שבילינו בארלהוף תחת עינן הפקוחה של מאמא, גרומי והדודות, היו יקרות מפז. למדנו לחיות כמשפחה המקדשת את ערכיה. למדנו לשעשע את עצמנו ושמענו את צליליה הראשונים של המוזיקה שעתידה הייתה למלא חלק נכבד בחיינו.
ב-1921 נולדה התינוקת האחרונה מרטינה. אבל מרטינה הקטנה נדבקת במחלת השנית, ומדביקה את אם המשפחה, שנפטרת לאחר מאבק חסר סיכוי במחלה. הבית נראה עתה ריק לילדים, ללא אמם. האב מחליט לעבור לאייגן, סביבה כפרית בפאתי זלצבורג. זהו הבית שממנו נמלטה המשפחה באוסטריה ב-1938, כפי שראינו בסרט. ב"צלילי המוזיקה" מזמן הקפטן (אבינו) את ילדיו בעזרת משרוקית ספנים. כשעברנו לאייגן החל פאפא להשתמש במשרוקית כדי לקרוא לילדיו והייתה לכך סיבה טובה. הבית היה גדול... לכל אחד מאיתנו הייתה שריקה משלו, ופאפא השתמש בשריקה מיוחדת כדי לקרוא לכולנו יחד... אך הוא מעולם לא השתמש במשרוקיתו כדי לזמן את הצוות או כדי להורות לנו להתייצב במקומותינו כמתואר בסרט."
אחד הדברים הבולטים בסרט, הוא השירה המשפחתית. על כך מספרת אגתה, שאחרי שהקים בית לילדיו, החל האב לשיר להם שירים שזכר מימיו בצי. הוא נהג ללוות את שירתו בנגינה בגיטרה. הילדים למדו את השירים במהירות. הוא גם לימד את הילדים לנגן "הערבים המוזיקליים הפכו לדבר של קבע ואנחנו נהנינו מהם מאד. אבינו ניגן כינור ראשון, רופרט או מריה ניגנו באקורדיון, ואני ליוויתי אותם בגיטרה. מאוחר יותר הצטרפה אלינו יוהנה ככינור שני. התזמורת הקטנה שלנו, הפכה, במושגים וינאיים, ל"שרמל קוורטט" (תזמורת עממית). זאת בניגוד לסרט, שבו נדמה שמריה, האם השנייה,  היא שהיקנתה להם את חדוות המוזיקה.
בעקבות היחלשותה של מריה בתו, בגלל מחלת השנית, שכר הקפטן מורה פרטית לבתו, מועמדת לנזירות, שהיתה לה הסמכה מתאימה ויכלה לגור עימנו. שמה היה גוסטל מריה אוגוסטה קוצ'רה, והיא הייתה בת 21. רוב הזמן היא בילתה עם מריה, והצטרפה רק בארוחות. אך כשנודע לה שהמשפחה אוהבת לשיר, היא הצטרפה לזמרה ואף לימדה אותם שירי עם שהכירה.
בשעות שבהן לא לימדה, הטליאה גוסטל-מריה את גרבי הילדים, ואגתה הצטרפה לעבודה הקשה וביניהן נקשרו קשרי ידידות. גוסטל-מריה סיפרה לנערה בת השלוש עשרה על ילדותה הקשה ואיך כשיצאה להרים החליטה למראה היופי שמסביבה לזנוח מאחוריה את היופי הארצי ולהיכנס למנזר. היא ביקשה להיכנס למנזר נוקשה במיוחד, אך היא עצמה המשיכה להשתובב ולהביא את הנזירות לקצה גבול סבלנותן, בעודה מחליקה במורד מעקות, מזמרת ושורקת במסדרונות ומאחרת לתפילה. "השיר 'מריה' שנפתח בשורה 'איך פותרים בעיה כמו מריה?' מ'צלילי המוזיקה' בהחלט הלם את המציאות."
קפטן פון טראפ מתייעץ עם ילדיו אם להתחתן עם גוסטל-מריה, והילדים מאשרים. "אז טרם ידענו" מספרת אגתה "שבעשרים ותשע השנים הבאות עתיד גורלנו להיות שלוב בזה של אמנו החדשה בהרפתקה מוזיקלית שתצילנו ממאורעות הדמים של מלחמת העולם השנייה ותישא אותנו מעבר לאוקיינוס אל יבשת חדשה שתהפוך לביתנו החדש: אמריקה." ספר מעניין ביותר. מומלץ.

הריקוד של סוניה מאת ויקטוריה היסלופ

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בכל אחד מספריה של ויקטוריה היסלופ, אנו מתוודעים לאירועים היסטוריים אמיתיים, שהתרחשו במקום מסויים בעולם ובזמן מסויים. אבל אין זה תיעוד יבש וסטטיסטי. אותן אמיתות היסטוריות מתגלות לנו במהלך עלילה, שהיא סאגת חיים של דמויות, שחיות ונושמות, אוהבות וכואבות.
הפעם אנו מובלים לגרנדה שבספרד בשנת 2001, בעקבות סוניה, אנגליה הנשואה, שלא באושר, לג'יימס. היא מצטרפת לחברתה מגי, למסע ריקודים בגרנדה, ובין לבין היא משוטטת לבדה בחוצות העיר. בהגיעה לאחד מבתי הקפה, היא נמשכת לתצלומיהם של רקדנית פלמנקו ולוחם שוורים. מיגל, בעל בית הקפה הזקן, מגיע לשרת אותה. סוניה הסקרנית מבקשת לדעת עוד ועוד על ההיסטוריה של המקום, על הרפובליקה השנייה, ומיהם השניים , שאת תמונותיהם היא רואה על קיר בית הקפה. מיגל הזקן מרתק אותה בסיפורו, ודרכו, אנו נחשפים לסיפור חייהם של קונצ'ה ופאבלו רמירז, שככל משפחה ספרדית, ניסו לגדל באהבה את ארבעת ילדיהם, אנטוניו, אמיליו, איגנסיו ומרסדס. שניים מילדיהם נמשכים למקצועות, שהם מיסודות תרבותה של ספרד. איגנסיו הוכשר להיות 'מטדור דה טורוס' (לוחם שוורים), ומרסדס מוכשרת לרקוד פלמנקו, כשהיא מתאהבת בנגן גיטרה מוכשר בשם חבייר.

שיגרת חייה השלווה של המשפחה מופרים באחת, עם כניסתם של חיילי הגנרל פרנסיסקו פרנקו לגרנדה, בקיץ 1936, תקופת מלחמת האזרחים (שם, ע' 187). דבר מכל מה שהיה ידוע וברור, לא חוזר להיות כשהיה. כל משפחה, והשכול שלה. כל איש ואשה נלחמים על חייהם, מי בקרב, ומי בסתימת פה, כדי לא לעורר את חמת השלטון הצבאי. ההחמרה בחוקים הופנתה גם לנשים  "מלבד החובה להתלבש בצניעות, לכסות את הזרועות וללבוש צווארון גבוה, נאסר לשמוע מוזיקה "חתרנית" ונאסר לרקוד." (שם, ע' 231). תשוקתה של מרסדס לרקוד, גדולה מתחושת הפחד. היא ממשיכה להגיע בהיחבא אל מורתה לריקוד, והשעות בהן היא רוקדת הן שעות האושר היחידות שלה בימים קשים אלה, כשהיא מנותקת מאהובה, המצוי בעיר אחרת.

בשנים הקשות הבאות נתלשים אלפי אנשים מבתיהם, מוצאים להורג, מושלכים לשנים רבות לבתי כלא בתנאים מחפירים ובעינויים, או נשלחים למחנות עבודה. רק מעטים מהם מצליחים לעבור את התקופה הקשה, שנמשכה עוד שנים רבות, ולחזור הביתה, שבורים פיזית ונפשית.

מרסדס, הצעירה בת ה-16, יוצאת לחפש את חבייר, בתוך המלחמה והאימה. פעמים היא מוצאת עצמה הולכת נגד זרם הבורחים מבתיהם. היא חוברת למשפחות, חווה מוות וכאב, ולעיתים כדי להשיג מעט כסף למחייתה, היא רוקדת, כשהיא מדהימה את כל רואיה. במקומות שחבייר יכול היה להיות, מוצאת מרסדס חורבן של המקום כולו, והיא מתחילה לאבד את התקווה למצוא את חבייר בחיים. כשהיא מתלווה לאם ספרדיה עם ארבעת ילדיה, מגיע רגע, שבו מוצעת לילדים האפשרות להינצל על-ידי עזיבת ספרד והפלגה לאנגליה. רק שני הילדים הגדולים יכולים להפליג. באונייה מצטופפים אלפי ילדים פליטים, ומרסדס מחליטה להצטרף למסע לאנגליה, כדי לעזור בטיפול בילדים הרבים.
כשמיגל מסיים לספר את הסיפור לסוניה, מתברר לשניהם, שגם להם חלק בסיפור חייה של משפחת רמירז.

קונטרפונקט / אנה אנקוויסט

אנה אנקוויסט היא מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית, והיא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. ספר זה הוא האוטוביוגרפי ביותר מבין ספריה. בקיץ 2001 דרסה משאית למוות את בתה מרגריט, שרכבה על אופניה באמסטרדם.
מהו "קונטרפונקט"? ההגדרה בוויקיפדיה אומרת ש"במוזיקה, קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מקור המילה 'קונטרפונקט' הוא הביטוי הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה מול נקודה). הצורות המוזיקליות הקונטרפונקטיות החיקויות העיקריות הן הקאנון והפוגה, אולם יכולים להיות קטעים קונטרפונקטיים שאינם חיקויים.
כאן בספר שלפנינו מדובר ביוהאן סבסטיאן באך, מצד אחד, ומדובר באשה, מצד שני. זה שכתב יצירה ארוכה בשם "וריאציות גולדברג", שלפי ספר זה נכתבה לבנו הבכור, וילהלם פרידמן, בנה של אשתו הראשונה, שנהרג. מי שמנגד היא זו שמבצעת את יצירתו, אבל בעצם משחזרת דרכו את חייה עם משפחתה ובעיקר את זכרון בתה :"כל וריאציות גולדברג הארבע-קוליות הזכירו לה חופשות, טיולים הרמוניים בתוך התחום המוגן של הרביעייה" (ע' 142) היא, הבעל. הבת. הבן.
כל פרק הוא וריאציה נוספת של באך, והוא פותח בשתי שורות של תווים. כשהיא חושבת על כך שבאך משתמש רק בשני קולות בווריאציות גולדברג ושאת שניהם "... מנגנים באותה היד, כשבראש ובמחשבה מפרידים בין שני הקולות. עם הזמן לומדים להבחין ביניהם בכל מקום. בגוף, בזיכרון, בשרירים, הם מצטרפים לשלם" (ע' 42) האסוציאציה אצלה היא לידת התינוקת שלה. כששתיהן היו אחת. כשהפרידו בין הקולות והגופים, והתינוקת הפכה לילדה, לנערה, לעצמאית, לשלם.
בווריאציה השישית היא נזכרת בלידת הבן, ואיך שהבת קיבלה אותו יפה. בקטע הנגינה היא חושבת: "מיד אחרי התיבה הראשונה הצטרף הקול השני לראשון, והוא נשמע כמותו, רק צעיר יותר, אולי צלול יותר?... " (ע' 61). ואז בא גיל ההתבגרות "הבת רבה עם האב. טריקת דלתות. רקיעת רגליים במדרגות... צעקות" (ע' 87). הווריאציה האחת-עשרה, היא זו שמזכירה לה זאת: "על כן התווים ניצב הקנון. הבאס עם תוויו החוזרים, ההולמים ללא-רחם, היה הבסיס, שעליו שוחחו זה עם זה שני הקולות. הם התפרצו זה לדבריו של זה. הם חלקו זה על זה. על מה שאמר האחד, חזר האחר בהיפוך מדויק של הדברים, ושני הקולות חוללו במהלכם שינוי עצום באווירה." (שם).
הווריאציה השלוש-עשרה "נוגה, ומעוטרת בזרים אינסופיים של תווים קטנים ועדינים" (ע' 90). "אכן היא בסולם מז'ור, ובכל זאת היא חסרת נחמה באופן שאין לבטאו במלים, והיא מבריחה אותה אל השולחן. היא לוקחת ליד את העיפרון. כתיבת אפיזודות מחייו של ילד היא המעט שאפשר לצפות לו מאם. להתחיל בכרונולוגיה, באלבום התמונות או במשהו אחר שיגרום לדברים לצוף ולעלות." וזה מה שהיא מנסה לעשות. דרך יצירתו של באך, היא מתחברת לזכרונות, את חייה של המשפחה, ובעיקר את חייה של הבת, שהיתה כה קרובה אליה.
האשה, שקשה לה עתה לחשוב על עצמה כאם, מביטה החוצה ולא מבינה איך העולם ממשיך להתקיים כהרגלו "הפצצה שהחריבה לתמיד מעגלי זיכרון, סינאפסות וקשרים, לא באה לידי ביטוי בחוץ. אולי קצת רעד. בלבול. לא כאילו מישהו עם סכין-קצבים משתולל לך במוח... מה אפשר לעשות? היא שואלת את עצמה. איך להתחיל בשיקום הקשרים שהוסרו? לנגן. נגינה בפסנתר מועילה. הודות לאימון החוזר ונשנה. הקשוב ככל האפשר, המפרך, טווה הפסנתרן הפגוע את הקשרים בין שני חצאי המוח... שיקום מלא אינו אפשרי". (ע' 192)
עתה, לאחר שעשתה את כל הדרך, וביחד עם באך היא מגיעה לווריאציה האחרונה, היא מרגישה את כאבו של באך על מות בנו, והיא מבינה ש"בשום מקום אחר ביצירה כולה לא חשה עד כדי כך את קירבתו של המלחין. היה נדמה לה שבאך לוקח אותה בידה ומוליך אותה דרך הווריאציה האחרונה הזאת. היא הלכה אחריו, בלא סייג." (ע' 201)
האם "קונטרפונקט" הוא סמל לאם ולבתה, על שני קולותיהן שהתמזגו ואהבו בחייהן, כשקולה של הבת מוסיף להתנגן בראשה של האם? או שהוא מסמל את באך שכתב והאשה שניגנה, שחייהם השונים, אך המשותפים ביגון האובדן, השתלבו למנגינה אחת מותאמת והרמונית, מנגינה בשני קולות?

קריאה נעימה
ד"ר רותי קלמן

השפה של הבאקלוואה / דיאנה אבו-ג'אבר טור שבועי – ד"ר רותי קלמן – מנהלת הספרייה העירונית דימונה

משפחתה של דיאנה אבו-ג'אבר, מחברת הספר, עברה מירדן לארה"ב, חזרה לירדן, חזרה לארה"ב ובעצם קצת נתקעה בין שני העולמות. כשקראתי את חיבוטי הנפש, את הקריעה הנפשית הזו בין שני המקומות, נזכרתי בשירה של לאה גולדברג "אילנות", המולחן ומושר על-ידי אחינועם ניני: "אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות.  איתכם אני נשתלתי פעמים, / איתכם אני צמחתי, אורנים,/ ושורשי בשני נופים שונים."

הספר "השפה של הבאקלוואה" הוא לא בשפה האנגלית, והוא לא בשפה הערבית. אלא הוא ב"שפה של הבאקלוואה" שהיא שפת האוכל. זהו ספר על משפחה, שהאוכל המסורתי שלה, הוא הדבק שמחבר אותם לעולם. זהו אוכל שכמעט ולא זקוק לתיווך של סכו"ם, כפי שנהוג בשבטי הבדווים המסורתיים: "אבי ואחיו טסים לכאן ולשם, לשם ולכאן, חוצים אוקיאנוסים ויבשות. הם חיים את חייהם באוויר, באתר שבין לבין, בארצות הגבול. בכל פעם שהם רואים זה את זה הם מבשלים, הם חופנים את האורז החמים בשקערוריות של כפות ידיהם, מעלים אותו על קצות אצבעותיהם, ולפעמים מאכילים זה את זה, מהיד אל הפה, באינטימיות רבה ביותר." (שם, ע' 350).

הספר שלפנינו הוא ספר של הסתכלות. דיאנה מתארת את ילדותה באמריקה, דרך הפריזמה של הארוחות המשפחתיות, ובעיקר מתוך התבוננות באביה, שהיא קוראת לו "באד", בדווי מירדן, הנשוי לאשה אמריקאית, אמה של דיאנה. באד הגיע עם כמה מאחיו ויחד ניסו להשתרש בארה"ב. אבל לא קל להם בין שתי המולדות. הוא מרגיש ירדני. בנותיו מרגישות אמריקאיות. דיאנה, הבת הבכורה, היא המורדת, המתווכחת, שרוצה להיטמע במקום, ובשלב מסויים היא חושבת שהצליחה. על הרקע הזה יש אין ספור חיכוכים בין שניהם: "שם לא הבית שלי." היא אומרת לו במהלך ויכוח לוהט "ולא איכפת לי מה אתה אומר. הבית שלי פה." באד אינו יכול להשלים עם דבריה "כך את מדברת אל אבא שלך?" פניו מתלהטות, ידיו מורמות, "את מתכחשת למוצא שלך, ולתרבות שלך ולכל המשפחה שלך!" "המשפחה שלי לא ירדנית," אני משליכה בפניו את הפזמון של שנות התבגרותי, "המשפחה שלי אמריקנית"!" (שם, ע' 200).

כשהמריבות ביניהן לא פוסקות. מגיעה אחותו של באד. היא לוקחת את הנערה למטבח. דרך הבישול והאפייה, חוכמת החיים של הדודה, ודרך הבאקלוואה, היא מביאה את השלום בין האב לבתו.

הבאקלוואה היא השפה של השלום וקירוב לבבות. הבאקלוואה היא סמל לאוכל בכלל, שמנחם ומחבר, והאוכל הזה, שהוא אוכל ירדני, ובחלקו הגדול מוכר לכולנו כמזרח-תיכוני, מתבשל בין דפי הספר, נאפה, ומריח, ונטעם, ומתכוניו מפוזרים בין הדפים כמטמוני זהב.