לילה ולואיס מאת חגית גרוסמן / ד"ר רותי קלמן

לילה ולואיס הם זוג הדומה זה לזה בשני דברים. באהבת הבשרים הגדולה שלהם, ובאהבת הכתיבה והקריאה. זוג זה היה מוכן לעשות את שני הדברים הללו בלא הפוגה, אבל בעולם כמו שלנו, אין בזה די.
כשלילה פוגשת את לואיס לראשונה, הוא קורא את "פשעו של סילבסטר בונאר", ספרו של אנטול פראנס. סילבסטר בונאר הוא חוקר זקן, שהיה שבוי בכוחן של מלים, עד שהוא מבין שאפשר גם לחיות אחרת. לואיס צעיר, אך מבין שהוא חייב להיות מעשי ואחראי. הוא מבין שכדי לפרנס אשה וילדה קטנה, הוא חייב לעבוד, ולא רק לעסוק באהבותיו. על הרקע הזה, ורצונו שלילה תעבוד אף היא ותעזור בפרנסה, מתגלעים הפערים והקרעים שבין בני הזוג, שכן, רגליה של לילה, כמעט ואינן מחוברות לקרקע. היא אדישה לכסף. לצורך לפרנס. היא הייתה רוצה רק לקרוא, לכתוב ולאהוב. וזהו, וכך היא חיה, מכורה לעולם המלים, יוצרת, קוראת, מציירת ובוראת מדמיונה.
והמלים מקבלות לעתים בדמיונה הקודח של לילה, צורה של שדים, כשהיא, או הסופרת, מכילות משפטים כמו: "נכנס בה השד" כשמדובר ביצירה, או "מכרה נשמתה לשטן" כשמדובר בצורך להרוויח כסף. לשד הפרטי שלה קוראים בל מגו, ונראה שהוא ההשראה האמנותית, הקסם היפה, שרק בחברתו היא יכולה להמריא ולהיות חופשייה ליצור.
משהו מהשילוב בין אמנות, חופש הביטוי ושדים מזכיר לי את "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב. שם משתלח השטן באנשי מוסקבה, כאן, בל מגו, משתלח בדיירי הבניין שבו גרו לילה ולואיס. שם מנסה האמן להגיע לחופש מלא של יצירה, כאן – זוהי לילה.
כשאנו נתקלים לראשונה בשמותיהם, נראה שהם שייכים למקום אחר בעולם, ואנו מתפלאים שהם בישראל. התלישות הזו, הוא גם התלישות של לילה, שמנסה לחיות על-פי חוקים משלה.
לילה מנסה לכתוב רומן. המול"ים לא ממש מתחברים לכתבי היד שלה. אין לה עלילה. הם קובעים. כך גם בספר, שאינו מתנהל על-פי חוקי עלילה. לילה מוכרת ומוערכת יותר ככותבת שירה, וכשאנו בוחנים את המלים  בספר שכתבה גרוסמן, נראה שחלק גדול מהקטעים מצטיירים יותר כקטעי שירים, מאשר כרצף תחבירי ברומן. לדוגמה: "הלילה לבן והילדה ישנה. הם מדברים על שירה ובחוץ יורד גשם. היא נושמת את האור הבוקע ממילותיו. בלילה כזה הם קרעים קרעים של גן עדן. בתוך גרביים ישנים הם נתפרים. נתפרים..." (ע' 72).
פרופ. ב. שאצלו היא לומדת, מצטייר כסופר ומרצה חיים באר. במיוחד כשהיא מזכירה במפורש את ספרו "חבלים", וגם שותלת את שמו במשפט הבא: "עיניו המלאות חיים התבוננו פנימה אל עומק באר מחשבותיו..." (ע' 73). ויש תחושה, שזה ציטוט משיר של המחברת, השתול בספר.
אני אישית, התחברתי יותר ללואיס.

אימוץ תינוקות / ד"ר רותי קלמן

שני ספרים חדשים קראתי השבוע. שונים מצד אחד,  ועם זאת דומים במהותם ובמסר שלהם. שני הסיפורים הם סיפורים אמיתיים, החושפים לפנינו, לא רק את הכמיהה העזה לגדל ילד שיהיה שלך, למרות שלא ילדת אותו, אלא גם את הקשיים הרבים העומדים בדרך להגשמת החלום. עם זאת, למרות הקשיים – המסר ברור. אם באמת רוצים – הכל אפשרי.

רות שפירא, מספרת בספרה "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם", שהתאלמנה לאחר שנה וחודש של נישואין, כשבעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים. למרות מצבה, הצורך להיות אמא לא עזב אותה לרגע. היא ניסתה טיפולי פוריות, ולאחר שלא הצליחה – החליטה לאמץ תינוקת מווייטנאם. הספר הוא יומן המסע שלה, כשהיא מרגישה, שמלבד אין ספור האישורים הכתובים שהיא צריכה לספק (הרשימה בספר), רוצים ממנה, בעצם, אישור להיותה ראוייה להיות אמא. תחושה זו, היא מספרת, תלווה אותה עוד שנים אחר-כך, כמו גם את הזוגות האחרים.

מתח רב מלווה את מסעה. למרות שהתהליך שעברה רות הוא תהליך חוקי. צצו בעיות. התינוקת שהגיעה לידיה -  לא היתה זו שיועדה לה. היא נאלצת לחוות בכאבה של האם הביולוגית, שנאלצת לוותר על התינוקת, והמראות האלה, חוזרים אליה במהלך כל שנות גידולה של הבת לין בכל טקס. ואז היא מסתכלת על הירח, וחושבת שאותו ירח נמצא עכשיו גם מעל משפחתה האמיתית של לין, והיא תוהה אם הם חושבים עליה. הירח יופיע שוב בספר, כשהיא בודקת את המפה האסטרולוגית של לין, לעומת המפה שלה. מסתבר שהירח, המסמל רגש וגם אמהות, נמצא בשתי המפות בדיוק באותו המקום – 17 מעלות במזל בתולה. "הירח שלנו", כותבת רות, "הוא אותו ירח".

הספר "אמא ברישיון" נכתב על-ידי פריאל חורש רוזן. אלמלא היה ברור שזהו תיאור תיעודי אמיתי, הייתי בטוחה שדמיונה פורה בהחלט. כאן אנו נחשפים לצדדים המכוערים של אימוץ התינוקות. פריאל ובעלה, שלום, מחליטים לאמץ מברזיל. אבל למרות שניסו למצוא מישהי מהימנה, הם נופלים קורבן לסוחרת תינוקות לא-חוקית, שקרנית ונצלנית שמכניסה אותם לסחרור בלתי יאומן. בזמן שהיא מתחמקת מלהביא להם בת, כפי שביקשו, ומנסה "למכור" להם תינוקות אחרים, היא נעלמת, ובמקומה מופיעה המשטרה המאשימה אותם וישראלי נוסף, שאף הוא הגיע כדי לקבל תינוק, בסחר בתינוקות. בגלל משפטה של התינוקת קרלה-ברונה, שהשופטים הישראליים קבעו, שעליה לחזור לאמה הביולוגית, היתה התקשורת חסרת רחמים כלפיהם. לקח להם זמן להוכיח, שהם כאן הקורבנות. מיום ליום הולך מצבם ונעשה גרוע יותר, אבל הם לא מוותרים על החלום של לחבוק תינוק ולחזור איתו לארץ. הם עוברים סיוטים, שאין כדוגמתם, כל דבר שיכול להסתבך – מסתבך. ובכל זאת, אפשר להסיר את הכובע לפניהם. הם לא ויתרו, למרות כל הקשיים, וניצחו.

בת המקום מאת לאה איני / ד"ר רותי קלמן

הספר "בת המקום" של לאה איני, מכיל שתי נובלות (נובלה היא סוגה ספרותית שארוכה מסיפור קצר, אך קצרה מרומן). הנובלה הראשונה היא זו, שעל שמה נקרא הספר, והיא פשוט יצירת מופת. כתיבה מעולה, עניין, והעיקר – זווית ראייה מפתיעה.
העלילה מתרחשת בעיירה קטנה בפלורידה, ואנו מתקדמים ומודעים לנעשה דרך מחשבותיה של ג'ניפר, המכונה סמוקי, נערה גדולת מידות, המוגבלת בשכלה. סמוקי חיה בבית בעייתי, עד שאומצה על-ידי גברת סולומון, זקנה יהודיה, שעברה את השואה, והחליטה להציל את הילדה מגורלה, כשהיא מחנכת אותה על-פי דרכה.
לסמוקי יש אחות, שרלוט, שעדיין חיה בבית הוריה ועדיין סובלת מאלימות אביה. בעלה בכלא, ויש לה שני ילדים צעירים ונבונים, האוהבים מאד את דודתם המיוחדת. בחגים ולעיתים בסופי שבוע הם מתגנבים לביתה הגדול של גברת סולומון, שברגישות ובתבונה, מעלימה עין מנוכחותם.
מדהים לראות את החיים מזווית הראייה של סמוקי. מה היא קולטת. אילו חיישני רגישות יש לה. מה חשוב לה (המשפחה שלה וכלבי הים, אותם היא יוצרת ממתכות, שהיא מוצאת במיזבלה שליד הבית), ואיזה התחכמויות היא מנסה, למרות שכלה המוגבל, כדי לעזור למשפחתה וליצירותיה.
לאחר מותה של הגברת סולומון, נפתחת הצוואה. סמוקי לא מקבלת את הבית, או סכום כסף כלשהו, אבל אמורה לעבור להוואי, לחסותו של ד"ר מנואה המסתורי, זואולוג, המגדל תנינים בחווה. על-פי התמונות המפוזרות בבית, מבינה סמוקי שלגברת סולומון היה בן, שעליו היא לא דיברה. והנה לאחר מותה, מופיע בבית הבן... שהפך לבת.
העלילה מתפתחת. ד"ר מנואה מגיע אף הוא, ודברים מעניינים מתרחשים טרם החזרה להוואי. האם תמתין סמוקי לגורל או תפעל לשנותו? נושא הגורלות הוא בהחלט מוטיב משמעותי בנובלה, ואפילו רמז מקדים. קיראו ותיהנו.
הנובלה השנייה בספר זה נקראת "ספרא". המקום: בית ספר פרטי דמיוני בתל-אביב הנקרא "ספרא". בית-הספר מצטייר כהזוי, 4- 5 ילדים בכיתה, בלי פיקוח, ועם מנהלת, שרודה גם במורים שלה.
מלבד קטע הפתיחה שבו מתמקדת המצלמה, לכאורה, ביובל גולני, בחור צפוני, ש"עף על עצמו", כשהוא בשירותי בית-הספר, מועברות יתר ההתרחשויות דרך תודעתה של  נערה בשם לאה, ולכן לפעמים אנו מקבלים רק חצאי משפטים ומעברים אסוציאטיביים.
 בניגוד ליובל "יובי" שחף, שבא כנראה מצפון תל-אביב, אבל מתנהג כמו ילד אשפתות, מגיעה לאה מבית עני בבת-ים. להורים אין שמץ של מושג מה עושה בתם בבית הספר או מחוצה לו, ולא נראה שזה מעניין אותם במיוחד. הם לא סועדים אותה כשהיא חולה לעתים קרובות, ולמרות הרקע, לאה היא ילדה טובה, שאוהבת ללמוד. היא פריקית של מלים, ויש לה ידע נרחב בספרות הקלאסית. דרך הפריזמה של יצירות הספרות שקראה היא לומדת את החיים ושורדת.

טווס בחדר מדרגות מאת גלית דיסטל אטבריאן / ד"ר רותי קלמן

איב סן-לורן היה מעצב אופנה צרפתי ידוע. עולמו ודאי היה מוצף ביופי אסתטי, דוגמניות יפות והילת כוכבים. אבל כל זה רחוק כשנות אור רבות מעולמם של שלושת גיבורי הספר הנקראים על שמו. איב, סאן (סאני) ולורן עמיזדה. בזמן הווה מנסים שלושת האחים הבוגרים, שגיליהם נע בסביבות הארבעים, לשרוד את עברם המשותף בבית הוריהם.
זהו רומן מדהים בעומק שבו, וביכולת הכתיבה המופלאה של המחברת. על גב הספר נכתב: "בכישרון יוצא דופן, בכתיבה סוערת, באומץ ובהומור מושחז, אבל גם באחריות, ברגישות ובביטחון, מובילה דיסטל את הקורא בין חדרי הבית הישן ההוא ברמת גן, ומשם אל ההווה של הדמויות הבלתי נשכחות שיצרה. הספר הזה... מתאר את החומרים הקשים ביותר בתוך התא המשפחתי, ועושה זאת בנאמנות כה רבה לגיבוריו ובהומור כה משובח ועמוק, עד שהוא שמאפשר לצלוח גם את החיים האלה, ההם."
קראתי את הספר בנשימה עצורה. איב הבכורה, היא בחורה רווקה, המבריקה בשכלה, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. היא עובדת, אבל אין לה ביטחון עצמי. הבית שבו גדלה לא לימד אותה כישורים חברתיים. היא אינה יודעת מה זה בית נורמלי, עם מערכת משפחתית טובה של אהבה, הערכה, עידוד וחום, כפי שצריך להיות כדי לגדול בריא בנפש. ולכן, כל עוד היא לא מקבלת עזרה בעצמה, היא אינה יכולה לעזור לאותה חבורת נוער בסיכון שמגיעה אליה לפגישות.
איב, היא זו שמספרת בגוף ראשון את סיפורה של המשפחה. אבל כשהיא עוברת לספר את סיפורם של אחיה, נעלם קולה, ואנו שומעים את מחשבותיהם בגוף שלישי, כאילו סופרו על-ידי מספר רואה ואינו נראה. הדברים הקשים שחוו מתגלים לפנינו לאט לאט בזוועתם. האב האלים, האם הרופסת המשתפת איתו פעולה. הטווס שרקמה האם ותלתה על דלת ביתם, הוא כמו שמותיהם, תלוש מהמציאות, שהיתה מאבק הישרדות יומיומי מתוך פחד ואימה.
סאני, הבן האמצעי של המשפחה, הוא מחונן, ובעל דוקטורט בפילוסופיה. אבל אנחנו מגלים את זה בשלב מאוחר יותר, להפתעתנו, אחרי שגיבשנו דעה שלילית עליו כחדל אישים, שלא עובד, שמבלה את זמנו בלא לעשות כלום, ושאינו מחובר לבתו התינוקת ולאשתו שאוהבת אותו, ושאיתה יש לו מערכת יחסים משונה.
האחות הקטנה, לורן, חיה בתוך הדימדומים. היא גרה בנפרד מבעלה, ואמורה לגדל את בתה הקטנה, קשרל, אבל למרות שהיא אוהבת אותה מאד, אין היא מצליחה לתפקד כאמא, מי שמתגלה כ"מבוגר האחראי" היא הילדה הקטנה.
רגע אחד מכונן עובר על השלושה כשהם נקראים בדחיפות על-ידי השכנה אל אביהם המכוון אקדח לרקתו. הוא מתאבד אל מול עיניהם, ובמהלך השבעה, הם עוברים תהליך. פצעים ישנים שנפתחים, מזדככים, וסוללים את הדרך להבראה.

העונה מאת חנה נוימן / ד"ר רותי קלמן

"העונה" מאת חנה נוימן כתוב מצויין, למרות שהוא ספרה הראשון של המחברת. פשוט תענוג של קריאה. לא פלא שהספר זכה בפרס ספיר לספרות 2014 לספר ביכורים.
יוליה (יעל), ילדה בת שתים עשרה, נשלחת עם עליית הנוער לארץ, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. שני אחיה הגדולים יותר, נשלחו קודם לכן לפנימיות. הודעה על מותו של אביה היא מקבלת בהיותה בבית של הורים "מושאלים", ואילו גורל אמה ושתי אחיותיה הקטנות, לא נודע. יוליה לומדת היטב ומצטיינת בלימודיה. יותר מכל היא אוהבת תנ"ך.
בהגיעה לגיל 18 היא מחליטה לצאת לדרך עצמאית. היא מוצאת מגורים בשכירות ומתחילה לעבוד כעוזרת בית למשפחה של קונדיטורים. בן המשפחה, יהושע, מתאהב בה, ורוצה לשאתה, אך היא אינה אוהבת ואינה יכולה לתאר לעצמה נישואין למישהו שכותב בשגיאות כתיב. "יהושע... רחלים כותבים בחית ולא בכף, תבדוק בסידור... ומלבד זה... נראה לי שהגזמת. השער שלי, כולו קש, לגמרי לא גולש," הוא מחייך במבוכה. "בעיני השער שלך הוא יפהפה, ו... את כולך יפהפייה," אומר ומסמיק...
בחוג לחובבי התנ"ך, נפתחות לפניה הזדמנויות חדשות. היא נהנית מאד מהשיעורים, ומחליטה ללכת ללמוד בסמינר כדי להיות מורה לתנ"ך, ושם היא גם מכירה את מי שלימים יהיה בעלה, יוסף, דור שישי למגדלי אתרוגים, ומוצאת עבודה אצל אחיו, בחנות חשמל חדשה.
ניכרים ביוליה חינוכה הטוב, חוזקה הנפשי, השכלתה, האינטליגנציה שלה, וחוש ההומור. "שמי יעל... או יוליה, תלוי במצב הרוח שלכם," היא מוסיפה וכולם צוחקים. "אני מלצרית מדופלמת, גרה במחסן שרד פרטי בחברת שני עכברים ידידותיים, מתעתדת להיות מורה לתנ"ך. בקרוב אלמד בסמינר."
יוסף ויוליה מתחתנים. היא גרמניה. הוא ממשפחה ספרדית, והם יודעים לגשר בין שני העולמות. חתונתם צנועה ויוליה מכינה בעצמה בעמל רב את עשרים עוגות הפלא לחתונה, שבה יהיו כ-80 איש בלבד. עוד הונחו על הצלחות קלמנטינות, שקדים, אגוזים ותמרים. הפשטות בהתגלמותה. אך מכאן, לצד אהבתם היפה והטהורה, אנו רואים את מאבקי ההישרדות שלהם כזוג בתקופה קשה מבחינה כלכלית. יוסף חי את פרדסיו. הם מרכז קיומו וכל עץ חשוב לו כילדו. אבל בהיעדר כוח אדם שיעזור לו בקטיף המורכב של האתרוגים, ברור לו שיוליה צריכה לוותר על ההוראה כדי להטות כתף ולעזור. שוב ושוב נדחית האפשרות של הוראת התנ"ך, ויוליה מפסידה את הייעוד שכה רצתה בו.
עולמם סובב את עונת האתרוגים. בטוב – הם מצליחים טיפה להתרווח, אם כי בצניעות רבה ביותר, ברע – הם מצטמצמים ומתפללים על כל אתרוג, שיהיה מושלם, ויזכה להגיע לתפוצות ישראל בגולה, ובתוך כל אלה ממשיכים יוסף ויוליה להרגיש באובדן הקרובים להם. כל אחד על פי דרכו השונה, אבל עם אותה האהבה.

לנקות את יפו מאת שירז אפיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

גיבור הספר "לנקות את יפו" של שירז אפיק, הוא אוֹרי, נער מחונן בן 14 הלומד בבית ספר יפואי אינטגרטיבי (משולב) של מחוננים יהודים וערבים. הוא אינו מקובל בחברה, ובנו של נדבן בית הספר, דן מצגר, אף נוהג להתעלל בו במכות ובהערות עוקצניות ביחד עם חבריו. מה שעוזר לאוֹרי להחזיק מעמד בבית הספר הוא נגינתו בפסנתר בהצגה שמתכוונים תלמידי בית הספר להעלות לסיום השנה. ההצגה מבוססת על הספר "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט, ולא בכדי בחרה הסופרת שירז אפיק במחזה זה.

המחזה הוא על אשה זקנה בשם קלייר המגיעה לביקור בעיר הולדתה. היא מציעה לבני העיר המרוששים סכומי כסף גדולים, ובתמורה היא רוצה שירצחו את איל, אהובה הראשון, שזנח אותה, ומועמד לראשות העיר. התלמידים מציינים שנושאי המחזה הם: "נקמה", "לב שבור", ו"הכוח שיש לכסף". (ע' 52), והמורה מוסיפה: "בחרתי להעלות את המחזה הזה כי הוא עוסק בהשחתת המידות... הרף המוסרי של תושבי גילן הולך ויורד עם כל רכישה שהם מבצעים בכספה של קלייר... הרעיון לרצוח את איל, שזעזע אותם בהתחלה, נראה להם פתאום כמו פתרון לא רע... אין רוצח אחד, ישנה עיירה שלמה, שביצעה או לא ביצעה את הפשע... תחשבו מתי מצאתם את עצמכם במצבים כאלה... בנסיבות מסוימות, כל אחד מאיתנו היה עלול להיות תושב גילן"...
הוריו של אוֹרי מתגרשים במהלך הסיפור, ובתקופה שהוא זקוק להגנתם, הם לא משתפים פעולה, לא ביניהם ולא איתו, ומניחים לו להתמודד לבד. ברגעים אלה של שפל, הוא פוגש בחור חזק וכריזמטי בשם "גולן". גולן הוא ימני קיצוני, ומתגלה כשונא ערבים. הוא גם אומר במפורש, שהיה רוצה "לנקות" את יפו" מהערבים. למרות שדעתו שונה מאד מדעתו של אורי, שחי עם הערבים בשלום, ואפילו מאוהב קצת בחאלד, המשתתף אף הוא בחזרות להצגה, נמשך אורי לכוחניותו ולמילותיו המעודדות של גולן, והוא רואה בו את האח הגדול, את החבר שאין לו, ואת התחליף לאב, שנטש את הבית.

גולן מעניק לאורי את הביטחון שהיה חסר לו. בעידודו, מוצא עצמו אוֹרי שובר לדן מצגר את אפו, מתיידד עם גלית, הנערה העצמאית והמשוחררת, וקצת מדבר עם חאלד. אבל אז מציעים לו למלא תפקיד מכריע במזימת הימניים הקיצונים. המזימה: לחדור להצגת סוף השנה, ולחסל את כל הערבים שבמקום. תחושת הכוח, ותחושת הנקמה, מפעפעים לאט לאט אל נפש הנער, והוא מחליט, לשתף פעולה.
התכנונים משתבשים לאחר האסון של חאלד, המשחק בחזרות להצגה את איל, הקורבן המיועד, אך הופך לקורבן בעצמו. בכך, הוא מציל את יפו.
ספר מצויין! כתיבה מעולה, זורמת, וטיפול אמיץ בנושא רגיש של הסופרת שירז אפיק.

עור היחמור מאת אונורה דה בלזק / ד"ר רותי קלמן

אם היתה לכם אפשרות לקבל כל מה שאתם רוצים, בידיעה, שכל בקשה כזו מקצרת את תקופת שהותכם עלי-אדמות. האם עדיין הייתם רוצים את האפשרות הזו?
השאלה הפילוסופית הזו עומדת במרכזו של הספר "עור היחמור". רפאל, צעיר חכם אך חסר כל, מוצא עצמו בתקופה קשה בחייו. חובות בבנק, ללא עבודה, ללא משפחה תומכת, ועם לב הרוס לאחר שחווה אהבה נכזבת לאשה נטולת רגש.

רפאל מחליט לשים קץ לחייו. אך בטרם ישליך עצמו לנהר הסיינה בחשכת הלילה, הוא משוטט ברחובות, ונתקל בחנות למימכר עתיקות. הפריטים המיוחדים משכיחים לרגעים אחדים את כאבי ליבו והחלטתו הקשה, וסוחר עתיקות הזקן, ששומע מרפאל ברגע של כנות, על תוכנית ההתאבדות מציע לו הצעה קוסמת, שמחירה בצידה. הוא מציע לו פיסה גדולה וזוהרת של עור יחמור, שהיא לפי דבריו, קמע רב עוצמה, והיא שילוב של היכולת והרצון (ע' 34). אבל, מזהיר אותו הזקן, "מעגל חייך, שעור היחמור הזה מתווה, יתכווץ על-פי עוצמת משאלותיך ומספרן, מן הקלה ועד המופלגת ביותר" (ע' 41).

הצעיר לא מהסס ולוקח את עור היחמור, וכבר, בעודו בחנות, הוא מכריז שהוא חושק בסעודה המונית חסרת גבולות. בעודו יוצא מהחנות, הוא נתקל בחבריו, שחיפשו אותו כדי להזמינו לסעודה המונית, בדיוק כפי שאיחל לעצמו. כשהוא מביט בעור היחמור, הוא רואה לחרדתו, שהוא מתחיל להתכווץ.

הסעודה ההמונית מסתיימת רק בבוקר, כשכולם מתעוררים שיכורים. רפאל מכריז בשיכרותו, שהוא יהיה עשיר וכולם צריכים להשתחוות לו. כמעט מיד קם נוטריון מבין האורחים ומודיע לו שהוא זכה בירושה של מיליונים (ע' 177). במקום לשמוח, מסתכל שוב רפאל בקמע שבידו, ושוב הוא רואה את ההתכווצות הגדולה. עתה הוא מבין את המחיר שהוא משלם תמורת מאווייו.
הוא הופך אמנם למרקיז החי בבית גדול עם חדרים רבים המרוהטים בטוב טעם, ועם משרתים רבים, אך הוא מסתגר בבית, ואינו מעז לרצות דבר. אסור למשרתו לשאול אותו מה הוא 'רוצה' או 'מתאווה' או 'מבקש'. כי כל רצון וכל בקשה מקצרים את חייו.
הוא מנסה להיפטר מהקמע. אך הקמע שב אליו. הוא מנסה לגייס את המדענים כדי להרחיב את הקמע, אך הם אינם מצליחים.

האם הוא מאושר? הרי הוא חי בעושר, ויכול לקבל הכל. לאמיתו של דבר ה'מתנה' הזו הופכת את חייו לסבל מתמשך, בי במקום לחיות באמת, הוא חי מתוך פחד למות. מתוך פחדיו, הוא הופך לבלתי נסבל לחברה. רגישותו למותם של אחרים, מתקהה. הוא עולב באנשים, מזלזל בהם, ומסתגר. החברה מגיבה כמו ראי, ומנסה להקיא אותו מתוכה.
אונורה דה בלזק, חושף בספר זה, כמו ב' אבא גוריו', 'אז'ני גרנדה' וספרים אחרים, את פניה האמיתיים של החברה. ברגע של הארה, מבין גיבורו לפתע, שהתנהגותו היא שגורמת לחברה לנהוג כפי שהיא נוהגת, והוא מגיע להבנות באשר לטיבה של החברה, המתעבת כאבים ואסונות, ולעולם תעדיף עליהם את השחיתות, ותנדה את החלש והחולה.
כתיבה "בלזקית" טיפוסית, בסגנון הריאליסטי, עם תיאורים נרחבים, חשיבה פילוסופית מעמיקה, וה'אמת' בפרצוף. מצויין.