יום שישי, 30 ביוני 2017

'סוס אחד נכנס לבר' מאת דויד גרוסמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


תשואות מגיעות לדויד גרוסמן!!! לאחר שגרף פרסים רבים בארץ, וביניהם פרס ישראל, קיבל עתה הסופר דויד גרוסמן פרס בינלאומי חשוב, פרס מאן בוקר, על ספרו 'סוס אחד נכנס לבר', לצד ג'סיקה כהן, מתרגמת הספר לאנגלית. זוהי הפעם הראשונה שפרס זה מוענק לסופר ישראלי. יחד איתו היה מועמד גם הסופר עמוס עוז וספרו "הבשורה על פי יהודה".
ואם כותרת הספר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה. עלילת 'סוס אחד נכנס לבר'  של דויד גרוסמן מתרחשת בערב אחד, בפאב אחד, ועם סטנדאפיסט אחד בשם דובלה ג'י (דובלה גרינשטיין), איש לא צעיר, משוייף ומבריק, שמנסה לעשות רושם של ליצן חצר.

דובלה מתחיל בסטנד אפ נמוך, תוך ירידה על כל העולם ואשתו, תוך שימוש בשפה זולה, גסה, ומשתלחת. הוא יורד גם על כמה מהקהל, אלה שמעזים להגיד משהו, ובמיוחד על אישה, לא צעירה, קטנה במיוחד, שבנאיביות רבה משוחחת איתו כאילו רק שניהם באולם, וחושפת טפח מדובלה הילד, שהכירה בילדותה. רק לאחר זמן, ייזכר דובלה, שאכן הכיר אותה בילדותו.
אבל הפתח הזה, שפותחת האישה, אל עולמו של דובלה הילד, מערער את מהלך הערב כולו.
בניגוד למופע הסטנד אפ, שמורכב מבדיחות, ותיאור של מצבים קומיים, מתחיל עכשיו דובלה לחשוף טפח אחר טפח מחייו של נער, בן להורים שעברו את השואה.

הקהל, שהגיע כדי לשמוע בדיחות וצחוקים, מוצא עצמו במצב משונה. הוא מרגיש שהוא נחשף למשהו מאד אישי, מאד אינטימי, ומאד עצוב, ויש תחושה של אי נוחות מצד אחד. מצד שני, הרי משהו בטבע האנושי, גם אוהב חשיפות כאלה, אוהב אנשים שמתפלשים בבוץ של עצמם, לחוות אכזריות או כאב או אשמה של אחרים, וליהנות מהעובדה שלא הם עברו את החוויה, או לחילופין, להרגיש הזדהות למראה הקליפות הנושרות של האיש, שעובר ממסיכות הסטנד אפ לגרעין האמיתי של הנפש.

וכך, לצד כמה שנוטשים לאט את המקום, יש אחרים, שלא זזים ומרותקים אליו. המסע שהוא נסחף אליו בלא שליטה, הוא מסע נפשי-רגשי, אל תהומות ילדותו. אל בדידות, אל אלימות של הורים שלא ידעו להתמודד אחרת, למרות אהבתם, אל הטראומות והאובססיביות שעוברות דרך התנהגותם כלפי הילד, ואת הילד, שכל רצונו הוא שיאהבו אותו. ומה הוא לא עושה לשם כך. כמו גם מקצועו כסטנדאפיסט, החי מאהבת הקהל.

מי שצופה במסע הזה הוא מי שהיה חברו במשך שנה אחת. שופט בדימוס בשם אבישי לזר. אנו רואים את הערב, ושומעים, דרך עיניו ואוזניו של אבישי. ותוך כדי סיפורו של דובלה, אנו מתחברים במחשבותיו של אבישי גם לעולם שלו, ולנקודות החיבור ביניהם.